9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "גזירת הטמנה"
←הטמנה מבעוד יום
| שורה 22: | שורה 22: | ||
ולגירסה זו אינה מובנת קושיית אביי, 'אי הכי בין השמשות נמי נגזור', דמה ענין זה לכאן, והרי מדובר בדבר המוסיף הבל, ובאמת זה אסור בין השמשות דלא גרע מבעוד יום. ומה שכתוב בסוף פרק במה מדליקין דבבין השמשות מותר לטמון את החמין, זה איירי בשאינו מוסיף הבל.<br/> | ולגירסה זו אינה מובנת קושיית אביי, 'אי הכי בין השמשות נמי נגזור', דמה ענין זה לכאן, והרי מדובר בדבר המוסיף הבל, ובאמת זה אסור בין השמשות דלא גרע מבעוד יום. ומה שכתוב בסוף פרק במה מדליקין דבבין השמשות מותר לטמון את החמין, זה איירי בשאינו מוסיף הבל.<br/> | ||
ופירש '''הראב"ד''' בהשגות על הרמב"ם (שבת ד ב) דטעם הגזירה לפי הרי"ף הוא, דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח, ובדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה. וקושיית אביי חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, דבמטמין ביה"ש מגלה דעתו שרוצה אותה רתוחה, שהרי המתין מלטמנה עד עכשיו, וא"כ נגזור שמא ימצאנה בלילה צוננת ויבוא להרתיחה, וע"ז מתרץ דסתם קדרות רותחות הן בביה"ש, ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה. | ופירש '''הראב"ד''' בהשגות על הרמב"ם (שבת ד ב) דטעם הגזירה לפי הרי"ף הוא, דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח, ובדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה. וקושיית אביי חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, דבמטמין ביה"ש מגלה דעתו שרוצה אותה רתוחה, שהרי המתין מלטמנה עד עכשיו, וא"כ נגזור שמא ימצאנה בלילה צוננת ויבוא להרתיחה, וע"ז מתרץ דסתם קדרות רותחות הן בביה"ש, ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה. <br/> | ||
<br/>אבל '''הרמב"ם''' (שבת ד ב) פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"ם קושיית אביי היא על דבר המוסיף הבל, | אבל '''הרמב"ם''' (שבת ד ב) פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"ם קושיית אביי היא על דבר המוסיף הבל, ומסיק דבביה"ש מותר לטמוןן אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות, ולא חיישינן שיגלה ויחזור ויכסה בשבת. | ||
<br/> והראב"ד הקשה על פירוש זה, חדא דלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור לטמון ובבין השמשות מותר, ועוד שבגמ' כתוב סתם קדרות רותחות והוא מפרש נחו מרתיחתן. גם הרמב"ן בחידושים דחה פירוש זה, כיון שלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ובבין השמשות יהיה מותר. וכן דחו פירוש הרמב"ם מטעם זה גם הרשב"א והר"ן. והרשב"א הוסיף להקשות דמנין פשיטא לה לגמרא דבבין השמשות מותר לטמון בדבר המוסיף הבל, עד כדי כך שיכלה להקשות אי הכי ביה"ש נמי נגזור. וע' במגיד משנה שכתב על זה שידוע היה להם שבבין השמשות טומנין בכל דבר. | |||