הבדלים בין גרסאות בדף "אמירה לגוי בשבת"

→ העריכה הקודמת

אמירה לגוי בשבת (עריכה)

גרסה מ־16:24, 29 בספטמבר 2022

נוספו 2,768 בתים , 16:24, 29 בספטמבר 2022

אין תקציר עריכה

א.א

בירוקרטים, עורכי ממשק, מפעילי מערכת

9,780

עריכות

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-{{תחרות כתיבה}}
 {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}
@@ שורה 6: / שורה 4: @@
 האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.
-===מקור הדין: האם אסור מהתורה או מדברי חכמים===
+===מקור הדין:===
+====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====
 בחומש '''שמות''' כתוב(פי"ב פט"): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם".
@@ שורה 17: / שורה 16: @@
 ה'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ '''השו"ע''' (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.
-'''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''
+====פסיקת הדין במשניות====
+'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
+'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.
+===='''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''====
 . '''רש"י''' (ד"ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א"א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב"ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא"כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא"כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש"י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ"ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר"ם''' למד מתוס' ד"ה שמע מינה.
@@ שורה 25: / שורה 28: @@
 . על כן סובר '''הפרמ"ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.
-=== '''אמירה לגוי בשבת עצמה''' ===
+===טעמי האיסור===
+'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .
+'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.
+'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
+נ"מ מביא '''האבני נזר''' (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש.
+אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.
+==='''זמן האמירה לגוי'''===
+===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====
 נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ"ש:
@@ שורה 36: / שורה 51: @@
 .לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א"כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א"א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא "אפי' תימא בחבירו ישראל" משמע שה"ה ישראל.
-=== '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת''' ===
+===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====
 '''הרס"ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:
@@ שורה 51: / שורה 66: @@
 על ראייתו השניה חלק '''המג"א''' (ס"ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ"א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ"כ הט"ז בס"ק ב, אומנם היד אפרים למד בט"ז שמתיר, ולענ"ד הדלה נדחק בפי', וצ"ע)
-=== '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' ===
+==='''אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)'''===
-דעת '''הבה"ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד"ה אע"ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב"ח''' שאע"ג שדעת בה"ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ"מ "הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".
-=== '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' ===
 נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:
@@ שורה 61: / שורה 73: @@
 ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו"ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה"ג (כמש"כ הט"ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א"א שז, ח) כתב שדעת השו"ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ"כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ"ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.
-=== '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' ===
+==='''אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר'''===
-מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע"י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע"י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב"ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב"ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:
+===='''המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה'''====
+דעת '''הבה"ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד"ה אע"ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון <u>הדלקת הנר לצורך השבת</u>. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב"ח''' שאע"ג שדעת בה"ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ"מ "הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".
-. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע"כ מותר.
+====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע"י ישראל====
-. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם
-. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי.
-נמצא שמה שכתבו '''הרמב"ם והשו"ע''' שהתירו אמירה לגוי <u>במקום מקצת חולי</u>, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב.
-יש פה דיוק מדהים של '''הגר"א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר.
-===אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע"י ישראל===
 המרדכי כתב בשם '''הראבי"ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה"ר שיכל להביא ע"י מחיצת בנ"א.
 בדומה לזה נחלקו '''ר"ת ור"י בתוס'''' (שבת קכב. ד"ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר"ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה "להשקות לבהמתו", נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור"י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב"י''' הלך בדרכו של ר"י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר"ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה"ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי"ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח"כ הביא דברי '''המהרי"ל''' שכתב שהקולא של ר"ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ"כ '''הרמ"א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ"ע) יש לציין שהרמ"א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג"א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר"א''' יישב שמקורו בראבי"ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.
-=== '''אמירה לגוי במקום הצורך''' ===
+==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===
 '''ברמב"ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב"ם שבטור, במקום "במקום צורך הרבה" כתב במקום זה "המצטער". '''ובשו"ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא"כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו"ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור"ח שלו-ט) שם פסק '''השו"ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע"פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?
@@ שורה 88: / שורה 91: @@
 ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג"א, יע"ש]
-ג. בדומה לט"ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו
+ג. בדומה לט"ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו.
 ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ"ל ומ"מ מסקנת המג"א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב"ש, ר"ן ורשב"א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב"ם והראב"ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.
-=== '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' ===
+==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===
+מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע"י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע"י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב"ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב"ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:
+. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע"כ מותר.
+. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם
+. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי.
+נמצא שמה שכתבו '''הרמב"ם והשו"ע''' שהתירו אמירה לגוי <u>במקום מקצת חולי</u>, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב.
+יש פה דיוק מדהים של '''הגר"א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר.
+=== אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים ===
+'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.
+וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים. ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.
+==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===
 המרדכי הביא בשם '''הר"ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ"ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב"י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט"ז''' שאפי' לא יזכיר לו "שבת", אלא שא"א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.
@@ שורה 99: / שורה 120: @@
 '''הט"ז''' (ס"ק ג) כתב שבמקרים הנ"ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ"מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ"א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.
-=== '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' ===
+==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===
 '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב"י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב"ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב"י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא"כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים.