איסור חמץ בערב פסח

המקורות התנאיים והתלמודיים

מצאנו חובת ביעור לחמץ כבר בערב פסח בשעה שישית, וכן הוא מפורש במשנה (א ד).
חובה זו היא מצוות עשה של 'תשביתו שאור מבתיכם'. ודנו חכמים האם מלבד עשה ד'תשביתו' ישנו בערב הפסח גם לאו ואיסור הנאה או לא.

במשנה (ב א) שחמץ משעה שאסור לאוכלו אסור הוא גם בהנאה, ולכאורה כוונת המשנה היא לערב פסח משעה שישית ומעלה, ורצון המשנה לומר שמרגע שיש איסור אכילה משום מצות עשה דתשביתו יש גם איסור הנאה.
ובגמרא (כב ב) מובא שבאמת אין צורך חידוש בזה אלא לשעות דרבנן, כלומר בערב פסח משעה שישית ולמעלה שאין איסור אלא מדרבנן, ואפילו הכי אסור בהנאה, וכמו שאמר רב גידל בשם רב, שהמקדש אשה בערב פסח משש שעות ומעלה בחיטים שיש בהם חשש חמץ, אין חוששין לקידושין כלל, כי החמץ כבר אינו ברשותו לקדש בו.

רש"י (ד"ה משש) מסביר שכוונת רב היא לתחילת שעה שישית, שאז בין שעה חמישית לשישית האיסור הוא רק מדרבנן, שכן מסוף שעה שישית והלאה החמץ אסור כבר מהתורה, ופשיטא שאין חוששין לקידושיו.

בברייתא בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור חמץ קודם פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות למעלה ועד כניסת החג עובר עליו בלאו, כלומר 'בל יראה ובל ימצא', אך אין בו כרת באכילתו. אמנם אסור לאכלו ואסור אף בהנאה. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו.

מלבד זאת מצאנו בכמה וכמה משניות שישנה חובת ביעור לחמץ מהתורה קודם שעה שישית, ואמנם יש בזה מצות עשה דשביתו, אך לא מוכרח מזה שאסור בהנאה או באכילה.