9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "אבידה מדעת"
אין תקציר עריכה
| שורה 3: | שורה 3: | ||
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא== | ==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא== | ||
חמש פעמים | חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': | ||
א. (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה שפירות מפוזרים הרי אלו שלו, ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי ייאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא. | א. (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה שפירות מפוזרים הרי אלו שלו, ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי ייאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא. | ||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד). | אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד). | ||
והקשה הב"ח (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. אבל הש"ך (ג) כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו. | והקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. אבל הש"ך (ג) כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו. | ||
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו. | |||
גם | גם ב'''קצות החושן''' (א) כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא, לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר דליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך. | ||
ובספר '''נתיבות המשפט''' (א) כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו. | |||
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד הייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה. | |||