9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "אבידה מדעת"
אין תקציר עריכה
| שורה 1: | שורה 1: | ||
אדם | אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון. | ||
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא== | ==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא== | ||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': | חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': | ||
א. (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר | א. ב''גמרא'' (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא. | ||
ב. (בבא מציעא כג ב) ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה. ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת. | ב. ב''גמרא'' (בבא מציעא כג ב) מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה. ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת. | ||
ג. (בבא מציעא כה ב) | ג. ב''גמרא'' (בבא מציעא כה ב), אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז. | ||
ד. (בבא מציעא לא א) משנה איזוהי אבידה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי | ד. ב''גמרא'' (בבא מציעא לא א) על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז. | ||
ה. (בבא בתרא פז ב) | ה. ב''גמרא'' (בבא בתרא פז ב) על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש. | ||
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה | לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה. | ||
==דין הממון== | ==דין הממון== | ||
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים | בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה. | ||
רש"י [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה. | ''רש"י'' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה. | ||
אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד). | אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד). | ||