תחילת זמן קריאת שמע של שחרית

מקורות
משנה:	ברכות א ב
בבלי:	ברכות ח ב, ט ב; יומא לז ב
ירושלמי:	ברכות א ב,ה, ד א
רמב"ם:	קריאת שמע א יא
שולחן ערוך:	אורח חיים נח א-ה

מאיזה זמן ביום מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית לכתחילה ובדיעבד, ואיזה זמן הוא עדיף ומצוה מן המובחר.

דעות התנאים במשנה ובברייתא

אומרת המשנה (ברכות א ב) שתחילת זמן קריאת שמע של שחרית היא משיכיר בין תכלת ללבן, כלומר שיש מספיק אור בחוץ כדי שיוכל אדם להבדיל בין צבעים אלו. ולדעת ר' אליעזר שם במשנה, צריך מספיק אור כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, שהם צבעים דומים יותר ונצרך יותר אור על מנת להבחין ביניהם, כלומר לדעתו תחילת זמן קריאת שמע של שחרית הוא מאוחר יותר.
בגמרא (ברכות ט ב) בברייתא מובאות דעות נוספות, דעת ר' מאיר משיכיר בין זאב לכלב, דעת ר' עקיבא בין חמור לערוד, ולדעת אחרים משיראה את חבירו רחוק ד' אמות ויכירנו.

בהמשך הגמרא מובאת מחלוקת אמוראים כמי הלכה.
רב הונא פוסק הלכה כאחרים, דהיינו שזמן קריאת שמע משיכיר את חברו ממרחק ד' אמות. ואילו אביי אומר שלתפילין כאחרים, אבל לקריאת שמע כותיקין, וזהו על פי דברי ר' יוחנן שאמר שותיקין (אנשים ענוים שמחבבים את המצוות), היו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי לסמוך גאולה לתפילה, ונמצא שמתפלל ביום. ומביאה הגמרא סמך מהפסוק "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים", כלומר שמקבלים על עצמם מורא שמים עם זריחת השמש.
הראשונים פסקו כולם כאביי, אלא נחלקו בדעתו האם הוא בא לחלוק על רב הונא ולומר שזמן קריאת שמע אינו משיכיר, אלא כותיקין (ולפי זה אין הלכה כשום אחד מן התנאים המוזכרים במשנה או בברייתא), או שמא מסכים הוא לרב הונא שזמן קריאת שמע הוא כאחרים, אך ישנה מעלה לקרוא כותיקין. וכן נחלקו בהגדרת הזמן של 'ותיקין', ויתבאר להלן.

פירוש בין תכלת ללבן

בגמרא (ברכות ט ב) מוסבר שכוונת המשנה 'בין תכלת ללבן' אין הכוונה לשתי גיזות צמר אחת תכלת ואחת לבנה, שהרי זה אפשר להבחין גם בלילה. אלא מסבירה הגמרא - בין תכלת שבה ללבן שבה, ונחלקו הראשונים בפירוש הענין.
רש"י (ד"ה בין) מסביר שהכוונה לגיזת צמר שצבעה תכלת, ויש מקומות שלא עלה הצבע יפה ונשאר לבן, שצריך שיוכל להבדיל בין הצבעים.
תוספות (ד"ה אלא) הקשו על רש"י בענין זה, שבמסכת מנחות (מג ב) אמרו שמצות קריאת שמע תלויה במצות ציצית כדתנן 'בין תכלת ללבן', והרי גיזת צמר אינו ענין לציצית. ועוד, שגם בלילה ניתן לפעמים להבחין בצבעים שבגיזת צמר, על כן ודאי הפירוש הוא בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית, שבזמן שאפשר להבחין בין צבעים אלו זה זמן תחילת קריאת שמע, ונמצא שתלויה מצות קריאת שמע במצות ציצית.
גם בירושלמי (ברכות א ב) משמע שבין תכלת ללבן הכוונה לצבעים בציצית, שסמכו זאת על הפסוק 'וראיתם אותו'. וברבנו יונה (ד ב ד"ה מתני') מצדד כפירוש זה של הירושלמי שמכיר בין חוליה של תכלת לחוליה של לבן בציצית. וכן היא דעת הרא"ש (ברכות א י), הרשב"א (ט ב ד"ה בין) והמאירי (ט ב ד"ה המשנה).

פירוש חברו הרגיל אצלו

בירושלמי (ברכות א ב) מובאת דעת אחרים המובאת גם בבלי, שזהו משיכיר את חברו הרגיל עמו ממרחק ד' אמות. ושואל שם רב חסדא באיזו מציאות מדובר, שהרי אם זהו חבר שרגיל בו, אז הוא מכיר אותו גם ממרחק. ואילו חבר שאינו רגיל בו אף מד' אמות לא יכירנו. אלא מסיק הירושלמי שם שמדובר בחבר שרגיל ואינו רגיל, כאדם שבא לאכסניא מידי פעם.
כמה ראשונים הביאו דברי הירושלמי הללו להלכה. רב ניסים גאון (ט ב), תוספות (ד"ה אחרים), הרא"ש (א י), הרשב"א (ד"ה אחרים) ועוד.
לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ד ב ד"ה אמר אביי) לא הזכיר דברי הירושלמי, אלא כתב שמיירי בחבירו הרגיל אצלו, שאם בשאינו רגיל, אפילו אחר כמה שעות אינו מכירו.

דברי ר' שמעון בר יוחאי משמיה דנפשיה ומשמיה דרביה

הגמרא (ברכות ח ב) מביאה ברייתא משמו של ר' שמעון בר יוחאי שאומר שפעמים אדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם עלות השחר ואחת לאחר עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ומבארת הגמרא שבאמת קודם עלות השחר זהו אמנם עדיין לילה, אבל כיון שיש אנשים שכבר קמים בזמן זה, יוצאים בו גם ידי חובת קריאת שמע של יום. ומובא שם שר' יהושע בן לוי פוסק הלכה כרשב"י.
עוד מביאה הגמרא ברייתא אחרת שגם בה מובאים דברי ר' שמעון בר יוחאי, אך הפעם משם רבו ר' עקיבא, שפעמים אדם קורא קריאת שמע פעמיים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ, ויוצא ידי חובת קריאת שמע אחת של לילה ואחת של יום. ומבואר בגמרא שאף שזמן זה הוא באמת יום, מ"מ כיון שיש אנשים שעדיין ישנים בזמן זה, יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של לילה. גם על ברייתא זו מובאים דברי ר' יהושע בן לוי שפוסק הלכה כמו רשב"י.

לכאורה ישנה סתירה בין שתי הברייתות, שהרי הזמן שבין עלות השחר לנץ בחמה, לפי הברייתא הראשונה הוא זמן קריאת שמע של יום. ואילו לפי הברייתא השניה זמן זה הוא עדיין זמן קריאת שמע של לילה. וכן הברייתא השניה האומרת שקודם הנץ הוא זמן קריאת שמע של ערבית ולא של שחרית, סותרת לכאורה את המשנה והגמרא שהביאו דעות שונות לזמן קריאת שמע, שכולן קודם הנץ החמה. כמו כן הברייתא שקובעת שמעלות השחר עד הנץ החמה הינו זמן קריאת שמע של שחרית, סותרת את המשנה לעיל, שזמן קריאת שמע של שחרית מתחיל רק משיכיר את חבירו או בין תכלת ללבן וכד', אך לא מעלות השחר.
באמת נחלקו הראשונים בביאור יחס הברייתות זו לזו, וכן ביניהן לגמרא הנ"ל, וממילא בפסיקת ההלכה בזה.

הגמרא ביומא

הגמרא (יומא לז ב) אומרת שהלני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, וכשהיתה השמש זורחת, היו ניצוצות יוצאים ממנה והיו יודעים כולם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
על זה מקשה הגמרא, שהרי שנינו בברייתא, שהקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא ידי חובתו, לפי שאנשי משמר היו מקדימים לקרוא קודם הזמן, ואילו אנשי מעמד היו קוראים לאחר זמן הקריאה? ומתרץ על זה אביי, שהמדובר הוא על שאר העם שבירושלים, שהם היו קוראים כשהיו רואים את הניצוצות יוצאים מהנברשת.
מגמרא זו עולה לכאורה שזמן הקריאה הוא אחר הנץ, ויש לברר את היחס בינה לבין הגמרא בברכות הנ"ל.

שיטות הראשונים

הראשונים פסקו כולם כאביי שזמן קריאת שמע הוא כותיקין, אלא שלא בהכרח יש בזה סתירה לשאר הזמנים שהוזכרו במשנה ובגמרא, ולכן ביארו את החילוקים השונים בזמנים, לכתחילה ובדיעבד.

שיטת תוספופת ורא"ש

התוספות (יומא לז ב ד"ה אמר אביי) כתבו שגם הותיקין מודים שזמן קריאת שמע הוא עד ג' שעות, אלא שלמצוה מן המובחר היו קוראים עם הנץ החמה. וקמ"ל אביי שאף שיכול לקרוא את שמע משיכיר וכדעת אחרים, מ"מ צריך להמתין מעט עד הנץ כדי לסמוך גאולה לתפילה. כן כתב גם הרא"ש וכן הוא בקצרה בתוספות בברכות (ט ב ד"ה לקריאת שמע).
התוספות והרא"ש מוכיחים דבריהם מהגמרא להלן (כה ב) לגבי היורד לטבול וצריך לקרוא את שמע, שהגמרא אומרת שהמשנה שהגבילה את הקריאה עד הנץ החמה, אתיא גם כר' יהושע, כי באמת סוף זמן קריאה הוא בג' שעות, אלא שלמצוה מן המובחר קורא כותיקין עד הנץ. הרי שהותיקין עצמם מודים לזמנו של ר' יהושע. וכתבו עוד שכן מוכח גם מדברי הירושלמי.
לגבי הקושיה מברייתא דרשב"י שם משמע שלא יוצאים ידי חובת קריאת שמע קודם הנץ, כותבים התוספות והרא"ש כמה אפשרויות: א. הלכה כאביי ולא כריב"ל שפסק כרשב"י. ב. ריב"ל לא פסק כרשב"י אלא במה שיוצאים בזמן זה גם י"ח קריאה של לילה, אבל מה שאמר שקריאת שמע של יום הוא אחר הנץ, לא פסק כרשב"י. ג. רשב"י עצמו מודה שזמן קריאת שמע של שחרית הוא קודם הנץ, אך רצה להשמיע רבותא שאחר הנץ אינו יוצא בשל לילה, או כדי להדגיש שאינו יכול לקרוא בזמן זה גם של יום וגם של לילה.

לגבי הסתירה בין הברייתא דרשב"י שמתירה כבר מעלות השחר לבין המשנה שלנו שמתירה רק משיכיר, התייחסו הרא"ש והתוספות במקום אחר, וייתכן שיש מחלוקת ביניהם בנקודה זו.
הרא"ש (א ט) כתב כדברי הרי"ף (יובא להלן) שיכול לקרוא מעלות השחר רק בשעת הדחק, או בדיעבד שאם קרא אינו צריך לחזור. לעומת זאת התוספות (ח ב ד"ה לא לעולם) יישבו את הסתירה בכך שרשב"י לא דק, ואין כוונתו מעלות השחר ממש אלא משיכיר. לפי דבריהם אסור לקרוא קודם זמן זה, אפילו בשעת הדחק.

שיטת רבנו יונה והמאירי

רבנו יונה (ד ב ד"ה תניא) מבאר שאין מחלוקת בין אביי לרב הונא, שגם אביי מסכים שזמנה של קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר את חבירו בד' אמות, אלא שהותיקין, מתוך שרצו לסמוך גאולה לתפילה היו מדקדקים לקרוא סמוך לנץ ומתפללים מיד. שאם היו קוראים את שמע קודם לכן, היו צריכים להמתין עם התפילה ולא היו סומכים גאולה לתפילה. אבל אדם אחר שאינו חושש לסמיכת גאולה לתפילה, יכול לקרוא כבר משיכיר. והוסיף רבנו יונה שבדיעבד ובשעת הדחק יכול לקרוא מעלות השחר, וזהו על פי הברייתא דרשב"י.

המאירי (ט ב ד"ה זהו מה שנזכר) העמיד את הדינים השונים העולים מהגמרות, ומחלק גם הוא לשלושת הזמנים הנ"ל. שמי שיוצא לדרך למקום שלא יוכל לכוון דעתו, כגון במקום סכנה, התירו לקרוא משעלה עמוד השחר, הואיל והוא זמן קימה לקצת בני אדם. ועיקר הזמן הוא משיהא אור היום שולט, שהוא משיכיר בין תכלת ללבן. וכתב שיש מי שאומר שמי שקרא קודם זמן זה כאשר לא היה בסכנה, לא יצא ידי חובה, שהרי שנינו שהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו. וותיקין קוראים אותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרוה עם הנץ ויעמדו להתפלל מיד.

הקושיה מנברשת של זהב

הקשו התוספות (ד"ה לקריאת שמע) ממה שאמרו במסכת יומא (לז א) שכשהחמה היתה זורחת היו ניצוצות יוצאים מנברשת הזהב שעשתה הלני המלכה, והיו יודעים העם שהגיע נץ החמה ויכולים לקרוא קריאת שמע של שחרית. משמע שעיקר זמן קריאת שמע הוא לאחר הנץ. ותירצו התוספות שזהו הזמן שהוקבע לציבור לפי שלא היו יכולים למהר כותיקין, שאין רוב בני אדם יכולים לכוון לאותה שעה. וכן תירץ הרא"ש (א י).
המאירי (ט ב ד"ה ומ"מ ותיקין) תירץ באופן אחר, שהניצוצות היו יוצאים מהנברשת לפני הנץ מכח זהרורי האדומומיות שהיו ניכרים בה, ואז היו קוראים ומתפללים בנץ.
רבנו יונה (ד ב ד"ה ומצינו) הביא מגמרא זו ראיה, שגם מי שלא קורא קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרוא מוקדם ככל שיכול, וכמו שהעם בירושלים היו קוראים מיד כשהיתה החמה זורחת והיו הניצוצות ניתזין מן המנורה.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (ד ב) הביא את מחלוקת התנאים בענין התחלת זמן קריאת שמע, וציטט גם דברי רב הונא ואביי ואת דברי הברייתא אודות הותיקין, ולבסוף כתב 'וכן הלכתא'. והוסיף הרי"ף שלא כל אחד יכול לכוון תפילתו ולעשות כן, ואפילו הכי מצוה לקרותה רק מעט קודם הנץ כדי שיתפלל אחר הנץ החמה, והעיקר שמתפלל ביום, אפילו שלא מתפלל עם הנץ ממש.
מבואר בדבריו שאביי לא בא לחלוק על רב הונא, אלא הלכה כרב הונא שהכריע שזמן קריאת שמע הוא משיכיר את חבירו הרגיל אצלו מד' אמות, אך גם דברי אביי ש'לקריאת שמע כותיקין' נכונים להלכה.
לענין הברייתות דרשב"י, כותב הרי"ף (ברכות ב א) ששתיהן להלכה, אך לאחר עלות השחר מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק בדיעבד או בשעת הדחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך, אבל בסתמא אין לקרוא מיד אחר עלות השחר.
נמצא שלפי הרי"ף בשעת הדחק מותר לקרוא החל מעלות השחר, וזמנה לכתחילה הוא משיכיר את חבירו הרגיל עמו מד' אמות, ומצוה מן המובחר לקראה כותיקין, שהיו קוראים עם הנץ החמה. אמנם גם אחר הנץ שרי לקרוא עד שלוש שעות.

שיטת בעל המאור

בעל המאור (ב א) סבור ששתי הברייתות של רשב"י חלוקות זו על זו, והלכה כהברייתא השניה שזמן קריאת שמע של שחרית הוא מהנץ החמה בלבד, וקודם לכן הוא זמן לקריאת שמע של ערבית, ואם קרא של יום לא יצא.
ומביא לזה ראיה מדברי אביי שפסק לקריאת שמע כותיקין, כלומר מהנץ החמה. ומדגיש שמותר לקרוא גם בשעת הנץ עצמו (שיש לו משך כלשהן) ולאו דווקא אחר הנץ, וגם עדיף יותר לעשות כן שזהו עיקר מצותה מן המובחר.
ועוד ראיה מביא ממסכת יומא (לז ב) שכתוב שם שהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לפי שהם קוראים אחר עמוד השחר קודם הנץ.
ובסוף דבריו מוכיח מהגמרא להלן (ל א) שהמשכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. הרי להדיא שאף ששאר דברים מותר קודם הנץ אחר עלות השחר, קריאת שמע לא מותר אלא בעונתה.