הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן"

ה'''רשב"א''' (ברכות לו ב ד"ה דובשא), כותב לגבי חביצא, שאף שהסולת היא מיעוט והדבש הוא הרוב, כיון שהסולת בא 'להכשירו ולהטעימו' מברכים עליו מזונות. ואינו דומה לתבשילא דליפתא, שאף ששמים שם הרבה קמח, מכיון שהוא בא לדבק בלבד, אין מברכים אלא שהכל. ומשמע בדבריו שאפילו אם הקמח הוא הרוב, כיון שבא לדבק, אין ברכתו מזונות. ובאמת שכן משמע כבר בגמרא עצמה, שבתחילה רצתה לומר שתבשילתא דליפתא כיון שמפשו ביה קמחא בורא מיני מזונות, ולבסוף חזרה בה ואמרה שאפילו שמפשו ביה קימחא בורא פרי האדמה, כיון שאינו בא אלא לדבק.

ה'''ריטב"א''' (לז ב ד"ה אמר רבא) כתב שעיקר החידוש של רבא לגבי ריהטא דחקלאי, שאפילו שלא מפשי בהו קימחא ויש בו הרבה דבש, לא מחשיבים את הדבש עיקר, אלא מברך בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (לז א ד"ה הכוסס) הגדיר יותר, שכאשר מין מחמשת המינים בא בתערובת, אפילו הוא מועט, הוא נחשב לעיקר התבשיל, ובזה שונה הוא מדין [[עיקר טפל בברכות|עיקר וטפל]], ששם כיון שהוא בא בנפרד כטפל לדבר אחר, אין מברכים עליו אפילו שהוא מחמשת המינים ואפילו פת, אך כאשר המין הוא בתערובת, אפילו שהוא מועט, מ"מ הוא שם לעיקר התבשיל, ולכן חשיב. אך באמת גם בתערובת, אם אינו מעיקר התבשיל, כלומר שאינו בא לכוונת אכילה, לא חשיב, וזהו תבשילא דלפתא דלהלן, שהקמח בא לדבוקי בעלמא.  

<BR/>גם להלן כתב הריטב"א (לט ב ד"ה ולא היא) לגבי תבשיל דסילקא, שאף שיש בו הרבה קמח, כיון שאין הקמח מעיקר התבשיל, אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהקמח לא בא לכוונת אכילה, אלא לדבוקי בעלמא. אך היכא שמכוון בקמח לעיקר אכילתו, אפילו הוא מועט, מברך מזונות.  

<BR/>על עיקרון זה חזר שוב ב'''הלכות ברכות''' לריטב"א (א כח) שכל תבשיל שיש בו תערובת קמח אפילו שהוא טפל, הרי הוא כאילו הוא עיקר ויש לברך עליו מזונות, ובלבד שיהיה מעיקר התבשיל ולא רק להכשיר, כגון קמח שבא לדבק, שאז הוא בטל ומברך על השאר.

ה'''מאירי''' לכאורה הגדיר בשונה מעט משאר הראשונים שכתב (לז א ד"ה כל תבשיל) שהואיל ויש בתבשיל מחמשת המינים, ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין, אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו וזהו תבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא שמברך בורא פרי האדמה. כלומר מבואר בדבריו, שאפילו שהקמח נותן טעם ומעבה את התבשיל, אין זה מספיק כדי לקבוע לו ברכת בורא מיני מזונות. אלא ההגדרה תלויה בזה שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים.

כתב ה'''ריטב"א''' (לט א ד"ה ולא היא) שקמח חשיב עיקר בתבשיל כאשר הוא מיעוט, בתנאי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי לא חשיב כלל. וכן כתב ב'''הלכות ברכות''' שלו (א כח) שדווקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס הוא דמברך עליו מזונות ומעין שלוש.

ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=2&hilchos=10&perek=3&halocha=4&hilite= (ברכות ג ד-ו)] אומר שאם יש בתערובת מחמשת המינים – הם עיקר. אך דברים אלו אמורים רק כשהוא חשוב אצלו ולא טפלה. ובאיזה מצבים הקמח טפל? כשבא לדבק התבשיל על ידו, ליתן ריח או לצבוע. אבל לתת טעם הופך אותו להיות חשוב – ואז המין דגן עיקר. מדברי הרמב"ם ניתן לומר שלרמב"ם מספיק שהמין דגן יהיה מרכיב של אוכל בתערובת.

יש לציין שהעניין הוא מטרת האדם כשהוא שם את הדגן – אם הוא שם מין דגן על מנת לדבק והוא נותן טעם זה עדיין נחשב 'לדיבוקי'.

== פסיקת הלכה ==