זמן הדלקת נרות חנוכה

מקורות
משנה:	סופרים כ ד
בבלי:	שבת כא ב
רמב"ם:	מגילה וחנוכה ד ה-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים תרעב א-ב

הזמן ביום בו צריך להדליק נרות חנוכה לכתחילה, ואם לא הדליק עד מתי מותר להדליק.

הברייתא והגמרא

מובא במסכת סופרים (כ ד) שמצוות הדלקת נר חנוכה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר: "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה". ואם הדליקו ביום אין מברכים עליו.
ובגמרא (שבת כג ב) מבואר שמה שכתוב עד שתכלה רגל מן השוק, אין הכוונה שעד זמן זה הנר צריך לדלוק ואחר כך יש לכבותו, אלא שאם לא הדליק בשקיעת החמה, יכול להדליק עד שתכלה רגל מן השוק. או הסבר נוסף, שזמן זה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, הוא שיעור הזמן שצריך הנר לדלוק.

מחלוקת הראשונים בפירוש 'לשיעורה'

רש"י (כא ב ד"ה לשיעורה) הסביר את התירוץ השני בגמרא, שהכוונה היא שצריך שיהיה שמן כשיעור הזה שידלק משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, אבל אם כבתה תוך זמן זה אינו צריך להדליקה. כן פירש גם רבנו חננאל (כא ב).
ברי"ף (ט א) אמנם מובא הסבר זה לפי חלק מהגירסאות, אבל כתב גם שאם היה הנר דולק משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק, יכול אחר כך לכבותה אם ירצה, או להשתמש לאורה.

שיעור הזמן של 'עד שתכלה רגל מן השוק'

עוד מבואר בגמרא שם שעד שתכלה רגל מן השוק הוא עד שיכלו רגלם של תרמודאי, ופירש רש"י (ד"ה רגלא) שזהו שם אומה מלקטי עצים שנשארים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם ומבעירים בבתיהם אור, וכשנגמרים להם העצים, יוצרים וקונים מאותם תרמודאי. כלומר שמותר להדליק גם אחרי שהשוק ריק מאנשים ונשארו רק אותם מוכרי עצים. ורק כאשר גם הם הולכים לבתיהם, זהו כבר זמן שאין להדליק בו. וכן פירש גם הרי"ף וכל הראשונים.
הרי"ף (ט ב) הוסיף שאותם תרמודאי מתעכבין אחר זמן שקיעה החמה כמו חצי שעה עד שמגיעים לבתיהם, וכן העתיק הרא"ש (ב ג). וברמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) כתוב 'כמו חצי שעה או יתר'. ובמאירי (כא ב ד"ה אחר) הלשון - שאותם אנשים מתעכבים עד חצי שעה.

פירוש 'שקיעת החמה' לענין הדלקת נרות חנוכה

בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה והיכא) דייק בלשונו ולא כתב 'משתשקע החמה' כפי שאמרה הגמרא, אלא כתב 'אחר שקיעה', ולכאורה כוונתו בסוף השקיעה.
ובאמת במרדכי (שבת תנה) כתב כן במפורש, שמשתשקע החמה פירושו מסוף השקיעה כלומר מצאת הכוכבים, שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני, ולכן אין להדליק אלא כשיש חושך.
גם מדברי התוספות (ד"ה דאי) יש קצת לדייק, שכתבו שיש להדליק בלילה מיד, משמע קצת אחרי השקיעה. וכן נראה מדברי הרשב"א (כא ב ד"ה הא) שלמד שדעת בעל הלכות גדולות שאין להדליק קודם השקיעה, ממה שהביא את הגמרא האומרת ששלושה כוכבים הוי לילה. וביאר הרשב"א שכוונתו לומר שאין להדליק קודם לכן, שאם לא כן למה הזכיר גמרא זו כאן בהלכות חנוכה. ומכלל דברי הרשב"א מבואר שזמן הדלקת הנרות הוא בלילה, כלומר משיצאו שלושה כוכבים.
בטור (אורח חיים תרעב) העתיק דבריו להלכה בזה הלשון "מצותה מסוף שקיעת החמה". וכן בשלחן ערוך (תרעב א) פתח בלשון הרמב"ם וכתב "אין מדליקין נר חנוכה קודם שקיעת החמה", והוסיף כלשון הטור "אלא עם סוף שקיעתה".

אם מותר להדליק קודם השקיעה

הרמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) כתב שאין מדליקין נר חנוכה קודם שקיעת החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. מבואר מדבריו שההדלקה צריכה להיות בדיוק בשקיעה, לא לפני ולא אחרי. לעומת זאת דעת הרשב"א (כא ב ד"ה הא) שאילו רוצה יכול להדליק קודם לשקיעה סמוך לה, וכשם שלענין נרות שבת אמרו שעמוד האש משלים לעמוד הענן, ויש להדליק סמוך לשקיעה כל שניכר שלצורך מצות שבת מדליקו, הוא הדין בנר חנוכה. ומה שאמרה הגמרא שמצותה משקיעת החמה, הכוונה לעיקר מצותה, שאז מחוייב להדליק. גם הביא ראיה נוספת מהדלקת נר חנוכה בערב שבת, שם ודאי מקדים להלדיק קודם חשיכה.
אבל הוסיף הרשב"א שמדברי בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה אמר רב יהודה) נראה שאין להדליק קודם השקיעה ואפילו בשבת. שהרי הביא את הגמרא האומרת שכוכב אחד יום, שני כוכבים בין השמשות, שלושה כוכבים לילה. ובודאי כוונתו לומר שאז יש לו להדליק, כלומר בצאת הכוכבים, שאם לא כן למה הביא גמרא זו בהלכות חנוכה. המאירי (כא ב ד"ה אחר) כתב שאין להדליק קודם השקיעה, דשרגא בטיהרא מאי מהני, ואין בה פרסום הנס.

סוף זמן הדלקת הנרות

לפי הסבר ראשון של הגמרא יוצא שישנו זמן אחרון שבו מותר להדליק, ולאחר מכן אין להדליק. אך לפי התירוץ הנוסף, שמסביר שעד שתכלה רגל מן השוק הכוונה לשיעור ההדלקה (שיש לשים בנר לכתחילה או שמותר אחר כך לכבות, וכמחלוקת הראשונים לעיל), יוצא לכאורה שאין זמן מאוחר שבו אי אפשר להדליק, אלא יכול להדליק כל הלילה. בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה והיכא) כתב שמי שלא הדליק אחר שקיעת החמה, מדליק אחר כך עד שתכלה רגל מן השוק. משמע מדבריו שלאחר זמן זה אין להדליק. וכן הוא להדיא ברמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה). וכן פסקו התוספות (ד"ה דאי) בשם הר"י פורת שלכתחילה יש להיזהר ולהדליק בלילה מיד, כי לפי הסבר ראשון של הגמרא אסור להדליק לאחר שתכלה רגל מן השוק. אך הוסיפו התוספות שעל כל פנים אם איחר ידליק מספק, שהרי יש גם תירוץ שני בגמרא שלפיו אין הגבלת זמן.
כדברים אלו הובא גם ב'רא"ש בפסקים (ב ג) ובתוספותיו (כא ב ד"ה דאי). וכן הוא בספר התרומה (רכח ד"ה והלכה כרב ור' יוחנן) ובר"ן (ד"ה דאי), ופשטות כוונתם שאחר זמן זה אין להדליק כלל. אבל הרשב"א (כא ב ד"ה והא נמי) כתב שאין הכוונה שלאחר שיעור זמן זה אינו מדליק, שהרי קיימא לן דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, אלא הכוונה שלא עשה מצוה כתיקנה, לפי שאין כל כך פרסומי ניסא, אבל רשאי וצריך להדליק, ולא הפסיד אלא מצוה כתיקנה (וזהו דווקא בזמן הגמרא, אבל בזמן הזה הסכים לדברי התוספות להלן). הריטב"א (כא ב ד"ה דאי) ביאר שלפי מה שכתבו הראשונים שבזמן הזה שמדליקים בפנים יכול להדליק גם אחר שכלתה רגל מן השוק, יש לפרש גם כוונת הגמרא כן, שאם לא הדליק עד זמן זה מדליק בחוץ, אבל אחר זמן זה יכול להדליק בפנים, שאף שאינו יכול לעשות כבר פירסומי ניסא לבני רשות הרבים, לא נפטר מפני זה מלעשות היכרא לו ולבני ביתו, ולא גרע משעת הסכנה שמדליקו על שלחנו ודיו.
במאירי (כא ב ד"ה אחר) כתב שאחר זמן זה לא יצא ידי זמן הדלקתה מפני שהנר צריך להתפרסם לעוברי דרכים. ובהמשך דבריו הביא דעת הרמב"ם שאין להדליק אחר זמן זה, והביא גם דעת יש מפרשים שמדליקים שלא בברכה.

בזמן הזה שמדליקים בפנים

כתבו ה'תוספות (ד"ה דאי) שבזמן הזה שמדליקים נרות חנוכה בתוך הבית מפני הסכנה, אין לחוש מתי מדליק, שהרי אין היכרא ופרסומי ניסא אלא לבני הבית. והביא דבריהם הרשב"א (ד"ה והא נמי). וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה דאי), ובספר התרומה (רכח ד"ה והלכה כרב ור' יוחנן) נתן גדר למצוותה עד עלות השחר. וכן הסכים המאירי (כא ב ד"ה אחר).