אשו משום חציו ומשום ממונו

מקורות
בבלי:	בבא קמא כב א
רמב"ם:	נזקי ממון יד טו
שולחן ערוך:	חושן משפט תיח יז

מחלוקת האמוראים בשאלה האם אדם שמזיק באמצעות אש מתחייב מדין נזקי גופו או מדין נזקי ממונו .

סוגיית הגמרא

הגמרא במסכת בבא קמא (כב א) מציגה מחלוקת בין האמוראים בשאלה מה היסוד העומד מאחורי חיוב אש: לדעת רבי יוחנן "אשו משום חציו", כלומר אדם שמזיק על ידי אש מתחייב כאדם המזיק לכל דבר בדומה לאדם הזורק חץ, ואילו לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו", כלומר אדם שמזיק על ידי אש מתחייב כאילו בהמתו הזיקה.
הגמרא מציגה כמה נפקא מינות בין דעת רבי יוחנן לדעת ריש לקיש: לדעת רבי יוחנן אדם שמזיק על ידי אש מתחייב בארבעה דברים כמו אדם המזיק בידיו, אך לדעת ריש לקיש המזיק באש פטור מארבעה דברים כמו שור שהזיק אדם. שנית, לדעת רבי יוחנן במקרה שבהמתו של אדם נטלה גחלת והבעירה על ידה הבעלים מתחייב חצי נזק מדין צרורות, אך לדעת ריש לקיש אדם לא חייב על אש של בהמתו כלל חוץ מהמקום הראשון בו הגחלת נגעה (ובלשון הגמרא "מקום גחלת").

אשו משום ממונו

דעת ריש לקיש היא שאדם מתחייב על נזקי אש מדין ממונו שהזיק, ונחלקו הראשונים האם לדעת ריש לקיש צריך שהמדליק יהיה הבעלים על הגחלת.
לדעת רש"י היות והחיוב הוא משום נזקי ממונו, הגחלת חייבת להיות בבעלותו של המדליק, ואדם המדליק בגחלת של חברו פטור מלשלם.
תוספות הקשו על רש"י שלוש קושיות מרכזיות:

1. הגמרא בפרק הכונס (נו ב) כותבת שאדם הכופף את קמתו של חברו בפני הדליקה באופן שבו האש תזיק לקמה ברוח מצויה חייב בדיני אדם. לשיטתו של רש"י הדבר קשה כי לא מדובר במקרה שבו האש שייכת לאדם שכופף את הקמה.
2. המשנה בפרק הכונס (סב ב) כותבת שבמידה ואדם הכה בפטיש ויצא מתחת הפטיש גץ והזיק המכה חייב. לפי רש"י לא ברור מדוע המכה בפטיש מתחייב, כי ניתן להניח שכל אדם מפקיר את הגיצים היוצאים בהכאת הפטיש.
3. לפי שיטתו של רש"י כל אדם יכול להדליק את רכושו של חברו ולהיפטר ע"י הפקרת הגחלים.

השיטה מקובצת מתרץ בדעת רש"י שריש לקיש מצריך בעלות על הגחלת רק במידה והאדם לא הדליק את האש בידיו אלא פשע בשמירת האש והיא התפשטה לרכוש חברו מאליה. אך במידה והאדם הדליק את האש בידיו אפילו ריש לקיש יודה שאין צורך בבעלות על הגחלת כדי לחייב. התוספות חלקו על רש"י וטענו שלדעת ריש לקיש אין צורך בבעלות על הגחלת כדי להתחייב, ובעקבותיהם הלכו הרשב"א, תוספות רבינו פרץ והאגודה.

אשו משום חציו - מסקנת הגמרא

קושיית הגמרא על רבי יוחנן

הגמרא מקשה על רבי יוחנן שלפי שיטתו הפטור של "טמון באש" לא שייך. רש"י מבאר בהסברו הראשון שלפי דעת רבי יוחנן מדליק האש מתחייב כאדם המזיק, ואדם חייב אפילו כשהזיק באונס ולכן לא שייך בו הפטור של טמון. תוספות רבינו פרץ לומד בכוונת רש"י שהפטור של טמון באש מבוסס על אונס, ולכן באדם המזיק שחייב באונס אין לפטור גם בטמון. תוספות רבינו פרץ חולק על רש"י וטוען שהפטור של טמון לא מבוסס על אונס והוא גזירת הכתוב בלבד. רש"י מביא הסבר נוסף, שהסיבה שלא שייך פטור בטמון לפי דעת רבי יוחנן הוא שכל נזקי החץ נעשים על ידי חדירה לתוך החפץ הניזק ופגיעה בתוכו, ואם כן כל נזקי חץ הם בטמון. התוספות מסבירים שלדעת רבי יוחנן לא שייך לפטור טמון באש, כי רק בנזקי ממונו מצאנו שהתורה חידשה פטורים לכל אב נזיקין, אך באדם המזיק אין שום פטורים והוא חייב בכל מצב.

תירוץ הגמרא

הגמרא מיישבת שגם רבי יוחנן יודה שאדם המזיק באש פטור בטמון במקרים שבהם לא ניתן להגדיר את הנזק כחציו (בלשון הגמרא "כלו לו חציו"), לדוגמא במקרה שבו נפלה דליקה בחצרו ורק לאחר זמן הגדר נפלה והאש התפשטה אל חצר חברו. במצב כזה האש לא נחשבת כחציו משום שבשעה שהדליק את האש היא עוד לא הייתה ראויה להזיק בגלל הגדר. הגמרא מקשה על תירוץ זה שאם לא ניתן לחייב את המדליק משום חציו, הוא יהיה פטור לא רק מנזקי טמון אלא מכל הנזקים של אותה אש, שהרי רבי יוחנן סובר שאשו משום חציו. על כך מיישבת הגמרא שמי שמחייב באש משום חציו מחייב גם משום ממונו, ונחלקו הראשונים איך להבין את מסקנת הגמרא. רש"י (בגרסה המופיעה לפנינו) מסביר שכוונת הגמרא היא שלדעת רבי יוחנן יש שתי רמות של חיוב - החיוב הבסיסי הוא חיוב באשו משום חציו, בו אין פטור של טמון באש ומתחייבים בתשלום ד' דברים כאדם המזיק, ובמקרה בו "כלו לו חציו" הוא מתחייב בדרגה הפחותה יותר של "אשו משום ממונו" ונפטר מלשלם על טמון וד' דברים. כך נראה שפרשו גם המאירי, הר"י מלוניל והריא"ז. המהרש"ל בחכמת שלמה מביא שישנה גרסה אחרת ברש"י בחלק מן הספרים בה מופיע פירוש נוסף לסוגייה. הפירוש שמובא שם הוא שאף על פי שרבי יוחנן מחייב באש כאילו המדליק הזיק בידיו, עדיין יש תנאי של בעלות על הגחלת מפני שאם האש היא לא ממונו של המדליק אי אפשר להתחייב עליה גם משום חציו. גרסה זו בדברי רש"י מובאת גם בשיטה מקובצת שהביא מספר ראשונים שהסכימו לפירוש זה בגמרא.