מוקצה מחמת חסרון כיס

מקורות
משנה:	שבת יז ד
בבלי:	שבת קכג ב; קנז א
רמב"ם:	שבת כה ט
שולחן ערוך:	אורח חיים שח א

איסור טלטול בשבת של כלים ושאר דברים שאדם מקצה אותם מבעוד יום מפני שווים היקר וחושש עליהם שמא יפסדו.

המקורות התנאיים והתלמודיים

שתי פעמים בש"ס מזכירה הגמרא את הביטוי 'מוקצה מחמת חסרון כיס':

מסר הגדול ויתד של מחרישה

המשנה (שבת יז ד) מביאה דברי ר' יוסי שמתיר לטלטל את כל הכלים בשבת מלבד מסר הגדול ויתד של מחרישה.

הגמרא (קכג ב) מביאה דברי רב נחמן שמוסיף על כלים אלו גם 'אוכלא דקצרי', ופירש רש"י (ד"ה אוכלא) שזהו נפה של נחושת שהיו משתמשים בה הכובסים כדי לזלף מים על הבגדים, או שמניחים תחתיו מוגמר ובתוכו בגדים על מנת שיקבלו ריח. ואביי שם מוסיף עוד שלושה כלים - 'חרבא דאושכפי', 'סכינא דאשכבתא' ו'חצינא דנגרי', שגם הם מוקצים מחמת חסרון כיס.
בפירוש מהותם של שלושה כלים אלו נחלקו הראשונים. לדעת רש"י שם מדובר בסכין של רצענים, סכין של קצבים. אך תוספות (ד"ה וסכינא) הביא יש מפרשים שמדובר בסכין של שוחטים שמקפיד עליה שלא תיפגם, וכן כתב הרא"ש (יז ד) והוסיף גם סכין של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים, שכיון שמקפידים מלעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלם בשבת.

עוד מבואר בגמרא (שבת קנז א) שאף שהלכה כר' שמעון שמתיר טלטול נר בשבת, בזה מודה לאיסורא מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

ארזי ואשוחי

המשנה (ביצה ד א) אומרת שמותר להסיק ביום טוב בתבן, ולומד מזה רב כהנא בגמרא (ביצה ל א) שאף אם התבן אצור בשביל מאכל בהמה, מותר לטלטלו ולהסיקו ביום טוב. ואומרת הגמרא שם שזהו אליבא דר' שמעון שמתיר מוקצה, ואף שבסיפא של המשנה שם כתוב שאסור להסיק מן העצים שבמוקצה, בזה גם ר' שמעון מודה, לפי ששם מדובר בעצי ארזים וקורות שיש בהם חסרון כיס.

טעם והגדרת האיסור

מפשט דברי הגמרא בשני מקומות אלו, משמע לכאורה שמוקצה מחמת חסרון כיס הכוונה שזהו דבר יקר, ואדם חס עליו מלהשתמש בו שמא יפסד. וכן מבואר בדברי רש"י (שבת קנז א ד"ה חוץ, ביצה ל א ד"ה דמוקצה).

כתב רש"י (שבת קכג ב ד"ה ויתד) על המשנה, שכלים אלו, כלומר מסר הגדול ויתד של מחרשה, אדם מקפיד עליהם ומייחד להם מקום, לפי שאינם ראויים למלאכה אחרת.
אמנם ברא"ש (יז ד) משמע שאין צורך בייחוד מקום אךא שמקפיד מלעשות בה תשמיש אחר, כסכין של מוהלים וכד'.
וברמב"ם (שבת כה ט) כתב שכל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה או היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלם.

כלים שמלאכתן להיתר

בספר מנורה הטהורה (שח א) דקדק מדברי השלחן ערוך במה שהזכיר דווקא כלים שמלאכתן לאיסור, שבכלים שמלאכתן להיתר ליכא מוקצה מחמת חסרון כיס. והביא שם ראיה לסתור מדברי הגמרא (שבת מה ב) לגבי מנורה או כילת חתנים שאסור לטלטלה וקס"ד שהוא משום שמייחד לה מקום, ולפי ה'תוספות (מו א ד"ה והא) הוא משום מוקצה מחמת חסרון כיס, ומשמע שבאמת אם יש לה קביעות מקום גמורה הוי מוקצה. אלא שכיון שהגמרא דוחה זאת אמנם מטעם אחר סיים שצ"ע לדינא אבל נראה שאם מלאכתו המותרת היא דבר שכיח אין להחמיר מלטלטלו אפילו מחמה לצל, אבל להשתמש בו למלאכה אחרת אין להתיר כלל, דלזה הוי מוקצה כיון שמקפיד עליו.
ובספר תוספת שבת (הקדמה ד"ה ומעתה נבאר) העתיק דברי הרא"ש בתשובה (כב ח), וגם בדבריו משמע שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא דווקא בשמלאכתו לאיסור. אמנם בספר תהילה לדוד אורטינברג (א) כתב שלפי הגירסה שלפנינו ברא"ש אין מקור לזה, ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא בין בכלי שמלאכתו לאיסור ובין בכלי שמלאכתו להיתר. אמנם הוא מחלק שם ואומר שאם הטעם מצד יוקר הכלים, אזי כיון שתשמישן מותר, מותר לטלטלן אף אם יקרים מאוד ולא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס וכדברי המנורה הטהורה הנ"ל. אך אם הם מוקצים מטעם שמיוחדים לסחורה, אסור לטלטלם אף אם מלאכתן להיתר, דהוו מוקצים מחמת חסרון כיס. וראה בשו"ת קנה בשם (א יח ב ד"ה אלא) שכתב שגם לפי גירסת הרא"ש שלפנינו יש לומר דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא במלאכתו לאיסור. והרב תוספת שבת שוב חזר על דבריו (שי יג) וביאר הדברים שדווקא כלי שמלאכתו לאיסור ומקפיד עליו מלעשות בו מלאכה אחרת, ממילא אין לו שימוש בשבת ואסור, אבל אם מלאכתו להיתר, אף שמקפיד עליו מלעשות בו מלאכה אחרת, על כל פנים למלאכתו שלו ראוי הוא ולא הוי מוקצה.
כדברים אלו מבואר גם בדברי גר"ז (שח ד), ובערוך השלחן (יא), וכן כתב הרב בן איש חי (ב מקץ ה), ולזה הסכים גם הרב יביע אומר (ז לט ג) ושו"ת אור לציון (ב כו ב) שהוכיח כן גם מרש"י (קיג א ד"ה מותר לטלטלן), וכן הוא בשו"ת אז נדברו (ב נא).
ובשו"ת קנה בשם (א יח) כתב שכן היא שעת כל הפוסקים שכלי שמלאכתו להיתר אין בו מוקצה מחמת חסרון כיס, ואי אפשר לומר שלא כן, שהרי ודאי אינו מקצה דעתו ממנו.

וראה בשו"ת משנה הלכות (טו קי) הביא קושיית השואל שהקשה מגיטין (עז ב) לגבי גט שכתב שכיב מרע שכתב רש"י שאסור הוא בטלטול בשבת, וכתבו שם הפוסקים דהוי מוקצה מחמת חזרון כיס, והא גט הוי מלאכתו להיתר שהרי שכיב מרע מותר בקנין וגירושין בשבת, ואפילו הכי מוקצה הוא מחמת חסרון כיס ומוכח דלא כהתוספת שבת. והרב שם יישב דברי התוספת שבת, וכתב שבאמת גט שכיב מרע הוי כלי שמלאכתו לאיסור, ואף שהתירו לו לגרש, לא בשביל זה נעשה הגט ככלי שמלאכתו להיתר.

לצורך מלאכת היתר אחרת

בספר מנורה הטהורה' (שח א) כתב שאף שכלי שמלאכתו להיתר אינו אסור מחמת חסרון כיס, זהו דווקא למלאכה העיקרית שלו או מחמה לצל, אבל למלאכת היתר אחרת אסור כיון שמקצה דעתו מזה. אבל מדברי הרב תוספת שבת (שי יג) מבואר להדיא דבכלי שמלאכתו להיתר אין שום משמעות להיותו יקר שמייחד לו מקום, והיינו שאינו מקצה אותו כלל והוי ככל שאר כלי שמלאכתו להיתר. וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא הזכירו בזה לאיסור.

תמונות ושעוני קיר

באור לציון (ב כו ב) חילק וכתב שתמונות הקבועות בקיר אסור לטלטלם, דהוי ככל דבר שקובע לו מקום שאסור לטלטלו. ובדברים אלו נמשך אחר החזון איש (מג יז) אמנם מדברי הרב יביע אומר שם מוכח שמתיר גם תמונות התלויות על הקיר, דכיון דהוי מלאכתו להיתר אין בו מוקצה מחמת חסרון כיס.

טלטול לצורך גופו ומקומו

מתוך דברי הגמרא (שבת קכג ב) מבואר שמסר הגדול ויתד של מחרשה, אסורים בטלטול אפילו לצורך גופן ומקומן וכל שכן מחמה לצל, שדווקא בשאר כלים התירו לצרכים אלו, בין אם הם כלים שמלאכתן לאיסור ובין אם הם כלים שמלאכתן להיתר, כל אחד לפי התירו, אבל שני כלים אלו אסורים בטלטול לכל צורך שהוא.
אמנם זהו לפי ר' יוסי, ואף שכבר הובא לעיל שר' שמעון מודה בכלים אלו לאיסור מפני שמוקצים הם מחמת חסרון כיס, אפשר שאינו אוסר אלא בטלטול לצורך עצמן כמחמה לצל, אבל לצורך גופן ומקומן מותר, ובזה חמורים הם משאר מוקצה שלר' שמעון מותר אפילו לצורך עצמו. כן סובר המרדכי (שבת ג שטו) וכתב שכן פסק ראביה(לא מצאתי). ונראה שסובר שכיון שיש עליהם תורת כלי, אינם אינם נחשבים מוקצה ואינם אסורים לר' שמעון לגמרי בטלטול, דאינו אסור אלא דבר שאינו כלי כגון מעות וצרורות, שאף לצורך גופן ומקומן אסור.

אמנם מדברי שאר הראשונים מבואר שאינם סוברים כן, אלא כפשט הגמרא בקכג: שכל שבכלים במוקצים מחמת חסרון כיס אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן. כן כתבו להדיא התוספות (קכג ב ד"ה וסכינא), וכן הוא ברא"ש בתשובה (כב ח), וכן דייק הבית יוסף (אורח חיים שח ד"ה) מדברי הטור (שח) והרמב"ם (שבת כה ט).
גם המהרש"ל (בביאורו לסמ"ג, הובאו דבריו בבגדי ישע) הוכיח דלא כדברי המרדכי, וכן כתב הבית חדש (ב) וכן פסק השלחן ערוך (שח א), וכן היא הסכמת הפוסקים.