| משנה: | ברכות ב' ג' |
| בבלי: | ברכות ט"ו ע"א-ע"ב, ט"ז. |
| ירושלמי: | ברכות ט"ז ב' |
| רמב"ם: | קריאת שמע פ"ב ח-יב |
| שולחן ערוך: | או"ח ס"א, ס"ב, ס"ד |
איך צריך לדקדק בקריאת שמע, מנהגים ודינים נוספים ומה דין מי שטעה.
דקדוק באותיות
במשנה (ברכות ב' ג') מובאת מחלוקת בין רבי יוסי לרבי יהודה מה הדין של מי שקרא ולא דקדק באותיותה - רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.
הגמרא (ט"ו:) פוסקת להקל כר' יוסי - שקרא ולא דקדק באותיותיה - יצא.
וכן פסקו כל הראשונים וכל נפסק בשו"ע (ס"ב א'): שאף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק באותיותיה - יצא.
איך יש לדקדק לכתחילה
הגמרא (ט"ו:) מביאה בשם רב עובדיה ששנה לפני רבא - ״וְלִמַּדְתֶּם״ שיהא לימודך תם. שיתן ריווח בין הדבקים, ויזהר לא להדביק סוף של מילה אחת עם תחילת מילה אחרת, ורבא מסכים ונותן כמה דוגמאות למקרים שצריך להקפיד על כך - כמו "על לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדה", ואבדתם מהרה", הכנף פתיל", "אתכם מארץ".
ומוסיף רבי חמא בשם רבי חנינא על הערך הגדול שיש בדקדוק באותיות של קריאת שמע - שמי שקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותה מצננים לו גיהנם.
הגמרא בירושלמי (ט"ז ב') מביאה בשם ר' לוי בר סיסי שצריך להתיז זי"ן של "למען תזכרו", וכן בשם רק יונה בשם רב חסדא שצריך להתיז סמ"ך של "כי לעולם חסדו"
דעות הראשונים
- הרמב"ם (ק"ש פ"ב ה"ט) מאריך בלפרט מהו הדקדוק הראוי והדרוש (אף שראינו שיוצאים בלעדיו) מסביר שיש להקפיד על אותיות דגושות ורפות, על שווא נע ונח. ופוסק גם כירושלמי שצריך להתיז בלמען תזכרו.
- הריטב"א (טו: ד"ה קרא ולא דקדק) מסביר שהגמרא שאומרת שיש ליתן ריווח בין הדבקים לא מבארת מה הכוונה של דקדוק (כלומר, היא מוסיפה את זה בנוסף לדרישה לדקדק - ולא כביאור של הדקדוק), והכוונה היא לדקדק בין דגש לרפה. (נראה שדעתו כרמב"ם)
- התוספות (טו: ד"ה בין הדבקים) מוסיף עוד כמה דקדוקים שיש לדקדק:
- להזהר ב"וחרה אף" - שלא ישמע וחרף.
- שגם מילה שנגמרת במ"ם ולאחריה מילה המתחילה באל"ף שיקפיד להפריד ביניהם. (כמו "ולמדתם אותם", כדי שלא יהיה כמו ולמדתם 'תם)
- מביא כירושלמי לעיל שהיש להזהר בזי"ן של "למען תזכרו", שלא ישמע "למען תשכרו", כאילו שיש לעשות את המצוות כדי לקבל שכר.
- תר"י (ח: ד"ה מתני' הקורא את שמע) מוסיף שאף בלשון אחרת צריך לדקדק באותיות.
דין הבולע אותיות
כיצד להאריך בסוף שמע
הגמרא (י"ג:) אומרת שיש להאריך בדל"ת של "אחד", ושכל המאריך בדל"ת מאריכים לו ימיו ושנותיו, אבל בתנאי שלא יחטוף בח"ת.
הגמרא מספרת על ר' ירמיה שישב אצל רבי חייא בר אבא, וראה שהוא מאריך יותר מידי - ואמר לו שצריך להאריך בזמן של ההמלכה של הקב"ה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים.
דעות הראשונים
- תר"י (ז.) אומר שיש לכוון בחי"ת על שהקב"ה שולט למטה ומעלה ובדל"ת שהקב"ה מולך בארבע רוחות השמיים.
דין טעה
הגמרא מספרת על ר' אליעזר שהלך לשמוע דברי תורה אצל התנא ששונה אצל ר' יוחנן (בזמן שרבי אמי ורבי אסי הכינו לו את החופה), וששמע ממנו שמי שקרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה:
שאם באמצע הפרק - יחזור לראש.
בין פרק לפרק - יחזור לפרק ראשון.
בין "כתיבה" ל"כתיבה" (כלומר, אם אמר את הפסוק "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" ולא בטוח אם מדובר על הפרק הראשון או על השני) יחזור ל"כתיבה" הראשונה, אמר לו רבי יוחנן - שמדובר רק אם לא אמר את ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ - אבל אם אמר - מסתבר שהוא באמת נמצא בשני ולכן הראש שלו המשיך אוטומטית כמו שצריך.
הראשונים
- התוספות (טז. ד"ה הקורא את שמע) מסבירים שכל הדין שלעיל הוא רק אם לא יודע היכן טעה, אבל אם יודע היכן טעה - חוזר לנקודה שזוכר שטעה בה וממשיך בה.
קורא למפרע
במשנה לעיל הובא שהקורא למפרע - לא יצא.
מסבירים הראשונים שהכוונה כשקורא את הפסוקים בסדר לא נכון.
כן הסכימו הראשונים וכן פסק המחבר בשו"ע (ס"ד א') - שהקורא למפרע, דהיינו ששינה את סדר הפסוקים - לא יצא.
אם שינה את סדר הפרשיות
- תר"י (ח: ד"ה הקורא למפרע לא יצא) מביא את דעת רבינו משה שאומר שמי ששינה את סדר הפרשיות - יצא ידי חובה, כי בתורה זה לא לפי הסדר. והקשו עליו שהרי ראינו בגמרא (יג.) שהקדימו את פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים ואחר כך עול מצוות. מכאן שיש חשיבות לפרשיות. אבל מתרץ שזה לא קושיה, כי הטעם הזה הוא לכתחילה, אבל בדיעבד - יצא.
האם קוראים שמע בטעמים
- תר"י (ח: ד"ה אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין) מביא שעיקר מצוות קריאת שמע לקרותה עם הטעמים.
להביא חילוק אשכנזים ספרדים בשו"ע ושכולם אומרים שכדאי
העברת יד על העיניים
בגמרא (יג:) מסופר על רבי יהודה הנשיא שהיה קורא רק את הפסוק הראשון של שמע - בגלל שהיה עסוק בהעברת דרשה לציבור, ושאל רב את רבי חייא איך זה שרבי לא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. הסביר לו רבי חייא שבזמן שהוא שמעביר ידיו על פניו מקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
נחלקו הראשונים מה הסיבה שרבי היה עושה את זה:
- הריטב"א (יג: ד"ה אמר ליה בר פחתי) כדי שיוכל לכוון דעתו יפה.
שינוי המבטא
ראו גם
שיעורים, מאמרים וכתבי עת
- [התוכן בקישור], באתר (שם האתר)