הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"

למרות עלילותו להיות שכיח מאוד במציאות, הצירוף "חמץ נוקשה" (יש גורסים "נוקשא") אינו שכיח כלל במקורת קדמונים. במשנה הוא אינו מופיע כלל (אלא בדוגמאות מעשיות שלו), וגם לא בירושלמי (אלא בשם "חמץ שאינו ברור"). הוא מופיע בסה"כ בשתי סוגיות בבבלי: בתחילת פרק "אלו עוברין" (פסחים מב א- מג א), ובמנחות (נד א). במנחות מוזכר המושג פעם אחת, ולפי חלק מהגרסאות, הוא אינו מוזכר כלל (כמובא לקמן בעניין "מי פירות"). נמצאנו למדים שהמקור המרכזי לביטוי הוא הסוגיה בפסחים.

'''בגמ'''' העמיד רב יהודה את המשנה כר"מ, והגמ' סייעה דבריו מכוח ברייתא.

 

===המקור בתושב"כ===

 

'''בעל המאור''' (פסחים יג א (ברי"ף)) מבאר שהמקור לאיסור לאו בחמץ נוקשה בתושב"כ הוא מייתור המילה "כל" בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו". כך משמע גם מ'''רש"י''' (שם ד"ה "שיאור"), וכן היא פשטות הסוגיה. אבל שיטת '''הראב"ד''' בהשגתו על בעל המאור (ב) כותב שהאיסור נדרש משינוי הלשון- "מחמצת" (ולא חמץ) [בפרק שיטות הראשונים להלכה יבואר שיש למחלוקת זו השלכות להלכה].

 

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: '''רבנו חננאל''' (פסחים מג א) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב '''הריטב"א''' (מב א ד"ה "ר' אליעזר") שחמץ נוקשה הוא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ '''רש"י''' (מג א ד"ה "מאן תנא"). לדעת '''המג"א''' (או"ח תמב א) וה'''פמ"ג''' (פתיחה כוללת פתיחה להלכות פסח ב ב ו) וה'''תפארת ישראל''' (כללי חמץ ונוקשה) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"'''מנחת ברוך'''" (סימן מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיע לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה. ה"מנחת ברוך" מוכיח זאת מכך שרש"י עצמו (שם בד"ה "והאוכלו בארבעים") בהסבר הגמ' שמתייחסת לשאור כחמץ נוקשה, מציין שהשאור אינו ראוי לאכילה משום שלא גמר להחמיץ.   

כמו שכבר נתבאר, העמיד רב יהודה ב'''גמ'''' (שם) את המשנה (שהובאה בסתם) שבראש פרק "אלו עוברין" כר"מ, הואיל ומצאנו שחייב לאו בחמץ נוקשה. הוכחת רב יהודה לכך שגם החלק במשנה לפיו חייבים מלקות על תערובת חמץ מתאים לשיטת ר"מ, היא מק"ו, כי לפי רב יהודה תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מברייתא, ומשתמע שהגמ' מקבלת את דברי רב יהודה גם לגבי הקביעה, שתערובת חמץ חמורה מחמץ נוקשה. בהמשך מביאה הגמ' ברייתא נוספת, לפיה נחלקו ר"א וחכמים בדין האוכל תערובת חמץ: לר"א חייב מלקות ולרבנן 'פטור מכלום'. כיוון שחמץ נוקשה קל יותר מתערובת חמץ, כנ"ל, נמצאנו אומרים שלפי חכמים האוכל חמץ נוקשה, אף הוא פטור מכלום. הרי"ף (פסחים יג א) העתיק רק את הברייתא של מחלוקת ר"א וחכמים בעניין תערובת חמץ, והבינו הראשונים (כמו שיתבאר לקמן), שכוונתו לפסוק כחכמים, שפטור מכלום הן בתערובת חמץ והן בחמץ נוקשה, ובניגוד לסתם המשנה. נתונים אלו הם הנתונים העיקריים, שעמדו לפני הראשונים בפסק ההלכה, והם העומדים בבסיס מחלוקת. לאורם נבוא לסקור כמה שיטות מרכזיות בראשונים בעניין חמץ נוקשה (וביחס בינו לבין תערובת חמץ).

==='''הרי"ף''' עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן===

הרמב"ן (מלחמות ה' על הרי"ף שם) והר"ן (שם ד"ה "הרי") הבינו שהרי"ף התכוון לפסוק כחכמים בברייתא, שהם רבים, וכנגד משנתינו, שהועמדה כדעת ר"מ, שהוא יחיד. הרמב"ן והר"ן מתמודדים עם טענת בעל המאור, שיש לפסוק כ'סתם משנה'. הם מציינים שכנגד סתם המשנה הנ"ל (מב א), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם '''משנה'''" נוספת בפרקנו (מח ב) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו. אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן (ולשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה).  

===הרי"ף עפ"י הסבר ה'''"מנחת ברוך"'''===

המנחת ברוך (סי' מ"ז)כתב בדעת הרי"ף שאין סתירה בין חכמים בברייתא למשנה: גם המשנה לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה אסור מדאורייתא ללא מלקות. מאידך גם חכמים לא התכוונו שאין איסור תורה באכילתו אלא רק לומר שאין מלקות. מקור האיסור בתורה לפי שיטה זו (ש"לא תאכלו" לא מתייחס לחמץ נוקשה לפיה) יכול להיות