הבדלים בין גרסאות בדף "ספק הינוח וודאי הינוח"

בדרך השניה כותבים התוס' שדוחק מן הלשון לומר שאם נטל היינו הוליכה לביתו, ומפשט הדברים נראה שכל נטילה אוסרת להחזיר את החפץ למקומו, ויש להסביר את הדברים בדרך אחרת- ספק הינוח היינו שאף אם ודאי הונח הדבר יתכן שנשכח, ועל כן זו אבידה מספק, וברגע שהגביה מחויב בשמירתה מספק. בפשר דברי התוס' צריך לומר השיקול המרכזי הינו השיקול ה'מצוותי' ולא השיקול התועלתי ביחס לבעלים. כדי להבין את חלות חיוב ההשבה ברגע ההגבהה מוכרחים לומר שגם טרם ההגבהה היה חיוב מסוים- מדובר בחפץ המשתמר קצת, שאין בו סימן, ויתכן ונפל ויתכן שהונח שם בדוקא- על הצד שהונח שם בדוקא ייתכנו מס' אפשרויות: 1) הבעלים מעוניינים שהחפץ ישאר במקומו. 2) הבעלים מעוניינים שישיבו להם את החפץ מחמת שהוא משתמר קצת. 3) הבעלים שכחו שהניחו שם את החפץ. פסק ההלכה לאור שקלול נתונים אלו אומר כי השיקול לטובת הבעלים הוא שאין לאדם המוצא ליטול את החפץ, שסביר שהבעלים מעוניין שהחפץ ישאר במקומו, אך מרגע שהאדם הגביה את החפץ אזי שוב יש לבחון את השיקולים הנוספים דלעיל כיון שבכל אחת מהאפשרויות הנ"ל יש חיסרון מחמת אי הוודאות ולכן בכל מצב ההנהגה היא להמשיך את המצב הקיים כרגע. יש להעיר הערה המחדדת את הדברים, דברי רב לפי דרך זו מזכירים את דין 'זקן ואינה לפי כבודו' (בבא מציעא ל, א - ל, ב)- אדם שאין מכבודו להשיב את האבידה שלפניו פטור מלהשיבה, אמנם חידש רבה שאם 'הכיש' בבהמה חייב בהשבתה. בגמרא בב"ב (פח, א) משמע שדברי רבה הם רק ביחס לבע"ח, שמחמת ההכשה גדל אובדן החפץ ולכן עליו לתקן את המעוות וחייב בהשבתה. מכאן ניתן ללמוד כי כאשר יש לאדם פטור כלשהו מהשבת אבידה כל עוד לא גירע את המצב הקיים אינו חייב. דברים אלו מסתדרים היטב עם הדרך הראשונה בתוס'- שגירע את המצב בלקיחתו את האבידה ממקומו לזמן מרובה, אמנם לכאו' קשה על ההסבר השני מדוע בשלב ההגבהה חייב בהשבה? תוס' עצמם נזקקים לשאלה זו ומסבירים שיש לחלק בין הדינים- בזקן ואינה לפי כבודו יש לאדם פטור מהשבת אבידה, אך בנדו"ד לא נכון לומר שאין חיוב השבת אבידה, אלא יש חיוב מהותי של השבת אבידה וההנהגה המעשית היא שלא ליטול, ועל כן אם נטל את החפץ כעת החיוב הקיים מתממש גם לכלל הנהגה מעשית, וכפי שהסברנו דברי התוס' {{ראה עוד|ספק הינוח וודאי הינוח|שיטת התוספות}}.