ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

האם רק מה שמחמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות', ברכת תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, האם יש כמות מינימלית של מין דגן או שהוא צריך להיות משמעותי בתערובת על מנת שהברכה תהיה 'מזונות' או שמספיק שיתן טעם, באילו מקרים חמשת מיני דגן בתערובת לא נחשבים עיקר והברכה לא תהיה 'מזונות'.

הקדמה

חמשת מיני דגן הינם חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון. חמשת מיני דגן מהווים חלק חשוב מתפריט מזונו של האדם. מהם אופים לחם שהיה ועודנו מרכיב חשוב במזונם של בני האדם. על כן, יש להם דינים מיוחדים בהלכה. הסוגיה שלנו הולכת לעסוק בייחודיותם של מיני דגן בנוגע לעיקר וטפל.

יש לדעת שלושה מצבים בחמשת מיני דגן: כסיסה – כוסס גרעיני חיטה שלמים בין מבושל בין חי. ברכתם 'אדמה'. מעשה קדירה – טוחן את החיטה לקמח (או אפילו חיטים שלמות שניתדבקו בבישולן לעיסה) ומבשל אותו במים לדייסה או תבשיל אחר. ברכתו 'מזונות' תמיד. פת - טוחן את החיטה לקמח ואופה את הקמח. ברכתה 'מזונות' (בפת הבאה בכיסנין) או 'המוציא'.

הסוגיה בגמרא

הגמרא (ברכות לו ב) אומרת שנחלקים במקרה של חביץ קדרה ודייסא אם יש לברך 'שהכל' או 'מזונות'. לא יתכן שמדובר בקדירה סתם, כי בקדירה פשוט שמברך מזונות. אלא חולקים בדייסא כעין חביץ קדירה, כלומר שיש עוד מרכיבים חוץ מהקמח. במקרה שלנו מדובר שיש בדייסא גם דבש, לפי רב יהודה הדבש עיקר ומברך 'שהכל', לפי רב כהנא הקמח עיקר ומברך 'מזונות'. רב יוסף מכריע כרב כהנא כי רב ושמואל אומרים כמותו. רב ושמואל אמרו שכל שיש בו מחמשת מיני דגן, וכן דבר שהוא מחמשת מיני דגן – ברכתם 'מזונות'.

הגמרא אומרת שצריך לומר את שתי המימרות. שכן אם היה נאמר רק 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שמין דגן בתערובת - לא מברכים עליו מזונות, כי הוא לא לבדו, אלא הוא נהיה טפל ויורדת ברכתו ל'שהכל'. לכן אמרו 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'. ואם היו אומרים רק 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שברכת מזונות אמורה לא רק לגבי חמשת מיני דגן אלא גם לדבר אחר שמזין, כמו אורז, והחידוש של 'כל שיש בו' הוא שבמין דגן אפילו אם הוא מועט בתערובת הברכה תהיה 'מזונות'. ולפי זה דבר אחר מזין [כגון אורז], לבדו, יש לברך עליו 'מזונות', ובתערובת הוא מתבטל לרוב. לכן השמיעו לנו את המימרא של 'כל שהוא' ללמדנו שרק מה שמחמשת מיני דגן, ברכתו במ"מ, ולא אורז והדומה לו.

לגמרא קשה. יצא לנו מהדיוק של ה"צריכא" שברכת האורז 'שהכל'. אבל שנינו שצריך לברך על אורז תחילה וסוף כמעשה קדירה! ועל מעשה קדירה שנינו שבתחילה מברך 'במ"מ' ולבסוף מברך עליו ברכת 'מעין שלוש'. כך שברכת האורז צריכה להיות 'מזונות' ולא 'שהכל'!

הגמרא עונה שזה כמו מעשה קדירה, אבל לא לגמרי. זה כמעשה קדירה - שמברכים עליו תחילה וסוף, אבל לא כמעשה קדירה - לעניין אילו ברכות לברך. ויוצא שברכת האורז אפילו לבדו 'שהכל', ושיש לברך גם בסוף. (בזמנם, לא היה ברור שמברכים על הכל תחילה וסוף).

ולגמרא שוב קשה - אורז אינו מעשה קדירה לגמרי?! שנינו ברייתא מאוד ברורה ובה כתוב: "אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן ואורז". כך שברור שאורז הוא כמעשה קדירה לגמרי.

והגמרא עונה - נכון. זה באמת כך לגבי שיטת רבי יוחנן בן נורי, אך לא לרבנן! רבנן סוברים אחרת, ורב ושמואל סוברים כרבנן. (רבי יוחנן בן נורי סובר שאורז הוא בדיוק כמו חמשת מיני דגן).

והגמרא מקשה, באמת רבנן לא סוברים שאורז מזונות?! והרי שנינו שכן! ואם תאמר שמה ששנינו זה רבי יוחנן בן נורי שאמר, אז לא היינו אומרים במקרה הזה מזונות ומעין שלוש כפי שאמרנו, אלא המוציא וברכת המזון! ואכן זה לא רבי יוחנן, אלא רבנן. ותיובתא (קשה) על רב ושמואל.

מה מדברי רב ושמואל נדחה ומה לא?

מתוך הגמרא לעיל, בעניין הברכה של חביץ קדרה (דייסא שיש בה עוד מרכיבים חוץ מהקמח), ניתן לראות שדברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו מחמשת המינין', התקבלו. שכן נפסק כרב כהנא שאמר שיש לברך על חביץ זה 'מזונות' משום שכך אמרו רב ושמואל.

הגמרא (ברכות לז ב) אומרת שבכפר, שיש בו הרבה קמח – מברכים על תבשיל של דבש וקמח (ובו הרבה קמח) 'בורא מיני מזונות'. ואילו בעיר, שיש קצת קמח – מברכים על תבשיל של דבש וקמח (ובו הרבה דבש) מברכים 'שהכל נהיה בדברו'. חוזר בו רבא ואומר ששניהם מזונות עפ"י דבריהם של רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן – ברכתו 'מזונות'. גם כאן ניתן לראות שדברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו' התקבלו.

הגמרא (ברכות לט א) מביאה את דברי רב כהנא שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח – מברכים 'אדמה', ובתבשיל של לפת ובו הרבה קמח – 'בורא מיני מזונות'. חזר בו ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". ניתן לומר שרב כהנא הכיר את רב ושמואל ולכן פסק בהתחלה שעל לפת מברכים מזונות, והוא מסייג את דברי רב ושמואל ומביא לנו יסוד של 'לדבוקי בעלמא' והכוונה היא שהקמח במקרה הזה הוא רק כדבק לתבשיל. חמשת מיני דגן מקבלים את החשיבות שלהם כשהם באים כמזון, אבל אם הם דבק אז כמובן שהם לא עיקר ויורדת חשיבותם... (קמח נהיה דבר מדבק כשמערבבים אותו עם מים ולכן משתמשים בו). ומה שחילק בין הרבה קמח לקצת, זה פשוט משום שחשב שכשמים קצת קמח – המטרה היא לדבק, והרבה קמח – זה כבר כנראה חלק מהמאכל. וחזר בו בהבנת המציאות. הוא הבין שגם בתבשיל של לפת ובו הרבה קמח – המטרה הייתה לדבק וברכת התבשיל אדמה. כך שבגדול קיבל את דברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'.

הרי"ף (כה ב) על הגמרא (ברכות לו ב) פוסק את המימרא של רב ושמואל של 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן', המימרא הזו לא נדחתה שהרי הגמרא לא הקשתה עליה בכלל. הרי"ף מראה את הקושיה על 'כל שהוא מחמשת מיני דגן' ומראה שנדחתה.

הרשב"א על הגמרא אומר שמה שאמרו רב ושמואל שכל שהוא מחמשת המינים מברכים מזונות, זה כן להלכה. אך מה שדייקנו שרק מה שמחמשת המינים ברכתו 'מזונות', ועל כן אורז לדוגמא ברכתו 'שהכל', הוא שנדחה. וכמובן ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחה שהרי הגמרא לא הקשתה. מה גם שבדף לז: רואים שהתקבלה המימרא של 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'.

ספר הפרדס שער הדגן על הגמרא אומר שכל המפרשים קיבלו את דברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו'. ומה שכתוב תיובתא דרב ושמואל אינו על זה, אלא על הדיוק שדייקנו מדבריהם 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', שאמרנו שרק מה שהוא חמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות' ולכן אורז ודוחן לא, שזה לא נכון שהרי מברכים על אורז 'מזונות' כי הוא מזין. יוצא מדבריו שגם כל שהוא מחמשת המינים לא נדחה אלא רק הדיוק.

חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב) מה שנאמר על רב ושמואל תיובתא, לא נאמר אלא לכל שהוא מחמשת המינים, אבל 'כל שיש בו' לא נדחה. שמשום חשיבותם, גם כשהם לא הרוב – יש לברך עליהם. ומה שנאמר בגמרא (ברכות לט א) הוא רק משום ששם הקמח הוא לא בא כמזון להכשיר את התבשיל או לתת טעם, אלא רק כדבק. על כן ברור שלא נברך עליו כשהוא בתערובת.

מתוך כל האמור לעיל ניתן לומר שכל שיש בו מחמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות', אך גם דבר שאינו מחמשת מיני דגן ברכתו יכולה להיות 'מזונות' (כגון אורז כשהוא לבדו). נמשיך ונברר זאת לעומק.

באיזו מציאות הדגן עיקר ומה הסברא?

הרשב"א (ברכות לז א), הסיטואציות האפשריות ל"דובשא עיקר" של רב יהודה: הדבש עיקר כי הוא הרוב אבל עדיין יש רצון לאכול את הקמח [חפץ בשניהם], או שרצון האדם הוא הדבש ועל כן הוא העיקר, והקמח הוא להטעים או להכשיר [בא כמרכיב חיובי, אך לא עיקרי] (ואפשרי שהוא רוב). והדין הוא שבשניהם, מכיוון שהסולת באה להטעים או להכשיר – הקמח עיקר ומברכים עליו. לעומת זאת, מה שאמרנו בדף לט. הקמח שם לא בא להטעים או להכשיר אלא רק לדבק - ועל כן לא מברכין עליו.

מהריטב"א (שם) יוצא שרוב זה עיקר ולמרות זאת יברכו על המין דגן המועט ולא על הדבש. ואז הוא אומר "מה שאין כן בשבעת המינים" ויש לשאול, מה הקשר?! למה הוא הזכיר פה שבעת המינים? והתשובה היא שהייתה לו הוא אמינא שזה יהיה כך גם בשבעת המינים משום שהם חשובים, מכאן שהוא סובר שחמשת מיני דגן מברכים עליהם גם אם הם מעט משום חשיבותם. כשחמשת מיני דגן נמצאים בתערובת הם עיקר התבשיל שם, גם אם יש הרבה דברים מסביב, משום חשיבותם. בפת ומליח לדוגמא, זה לא המקרה - ששם הוא טפל שכן הוא רק בא לשרת דבר אחר. מכאן ברורים דבריו הבאים שבתערובת, אם הוא לא רוצה בו, ולא שם אותו כלל לכוונת האכילה – הוא לא חשוב ולא יברכו עליו. כפי שאמרנו בגמרא (ברכות לט א) לגבי תבשיל בו הקמח בא רק לדבק. מהריטב"א בהתחלה יוצא שמברכים על חמשת מיני דגן משום חשיבותם, ומהמשך הדברים ניתן לומר שהחשיבות מתבטאת רק כשהם לכוונת אכילה, ולא כשהם באים רק על מנת להכשיר או לדבק (ששם הם לא למטרת אכילה) – ששם מין הדגן יהיה טפל.

דברי המאורות (ברכות לט א) אומר שבמקרה המדובר שם הקמח אינו עיקר התבשיל משום שהוא בא רק לדבק שכן עיקר התבשיל נעשה בלא קמח. מכאן שלא צריך את הקמח בשביל התבשיל עצמו – הקמח בא לתת צורה למה שאני כן רוצה באמת בתבשיל. מכאן שכל זמן שהקמח יהיה מעיקר התבשיל - הוא העיקר.

המאירי מחדש הגדרת מין דגן עיקר כהגדרה יותר מחמירה ואומר שרק אם התבשיל נקרא על שם מין הדגן, אז הוא עיקר. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. תוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.

לסיכום הדברים, בגדול ניתן לומר שמין דגן עיקר כל זמן שאני רוצה אותו כמאכל. לעומת זאת, כשאני רוצה אותו כמכשיר מאכל אחר או כמדבק – הוא נהיה טפל. רק המאירי סובר אחרת ודורש שהתבשיל יקרא על שם מין הדגן.

דגן כדי לתת טעם

תוספות ר"י החסיד סובר שאפילו אם בא רק על מנת לתת טעם – הוא עיקר. ואינו כדבוקי בעלמא. מה שאמרנו על לדבק ששם הוא לא נחשב לברכה, נאמר רק כשאין בכוונתך לתת טעם אלא רק לדבק. גם הרשב"ץ פוסק כך.

המאירי לעומתו סובר שעיקר התבשיל הוא מין הדגן כשהתבשיל נקרא על שמו. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. הוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.

הרמב"ם (ברכות ג ד-ו) אומר שאם יש בתערובת מחמשת המינים – הם עיקר. אך דברים אלו אמורים רק כשהוא חשוב אצלו ולא טפלה. ובאיזה מצבים הקמח טפל? כשבא לדבק התבשיל על ידו, ליתן ריח או לצבוע. אבל לתת טעם הופך אותו להיות חשוב – ואז המין דגן עיקר. מדברי הרמב"ם ניתן לומר שלרמב"ם מספיק שהמין דגן יהיה מרכיב של אוכל בתערובת.

ספר הפרדס סובר בדומה למאירי, שלהטעימו זה נכלל בלדבק שאמרנו בגמרא (ברכות לט א).

לסיכום הדברים, ניתן לראות שמצד אחד יש את המאירי והפרדס שסוברים שהוספת טעם זה לא מספיק אלא צריך שמין הדגן יהיה מרכיב משמעותי בתערובת על מנת שיהיה עיקר. ולעומתם הרמב"ם, רשב"א, תוספות ר"י החסיד, רשב"ץ וריטב"א סוברים שמתן טעם מספיק על מנת שמין הדגן ייחשב עיקר בתערובת.

יש לציין שהעניין הוא מטרת האדם כשהוא שם את הדגן – אם הוא שם מין דגן על מנת לדבק והוא נותן טעם זה עדיין נחשב 'לדיבוקי'.

כמות מינימלית של דגן

הערה: עניין הכמות לא קשור למטרת המין דגן בתערובת שדנו בו עד עכשיו. זה שני עניינים נפרדים והם אינם תלויים האחד בשני.

חידושי הרא"ה (ברכות לז א) אומר שכשהמין דגן לבדו (בעיניה), אם הוא פחות מכזית – איבד את החשיבות לברך עליו 'מעין שלש'. מכאן שהכמות מראה על חשיבות. ואז כשנשליך על תערובת ששם הכמות עוד יותר קטנה ובכל ביס יש קצת קמח אז הוא איבד את החשיבות גם לברך 'מזונות' בברכה ראשונה (אם יש פחות מכזית כדי אכילת פרס). ניתן לומר שמתוך זה שהרא"ה לומד את השיעור המינימאלי מ'בעיניה', שהוא כזית, שמה שחשוב לו זה שיהיה כזית! ומה שהוא אומר כזית כדי אכילת פרס, זה רק משום שאם יש כמות תערובת גדולה מפרס, אם אין שם יחסיות זה כאילו אין שם כזית! שהרי לא יעלה על הדעת שאם יהיה סיר ענק ויהיה בו כזית דגן, זה יהיה מספיק שהרי לכמות יש חשיבות לרא"ה ויוצא שהקמח זניח במקרה כזה. לפי הרא"ה יוצא שצריך שיהיה בתערובת כזית דווקא. ובתערובת לא מספיק זה, אלא צריך גם שתהיה יחסיות של כזית כדי אכילת פרס. (כשהתערובת גדולה מפרס, יצטרך להיות יותר מכזית כי אחרת זה כאילו אין כזית בתערובת).

הריטב"א (ברכות לט א) כותב שמה שנאמר כל שיש בו מחמשת מיני דגן – נאמר רק כשיש בתערובת כזית מין דגן כדי אכילת פרס. זאת אומרת שיש שיעור מינימאלי שחייב להיות בתערובת על מנת לברך על מין הדגן. (השיעור הזה דווקא משום שאנחנו יודעים ממקומות אחרים בתורה, ששיעור זה הוא שיעור חשוב). הריטב"א הוא תלמידו של הרא"ה ומכאן שכנראה מה שהריטב"א אומר כדי אכילת פרס זה כפי מה שהסברנו ברא"ה.

הריטב"א (הלכות ברכות א כח) פוסק שצריך שיהיה לו שם מאכל (יבוא לתת טעם ולא לדבוקי) וכן צריך שיהיה בו כזית כדי אכילת פרס.

לפי אבודרהם בשם הרבינו יונה (דיני ברכת הלחם) בתערובת של מין דגן עם קטניות, על מנת לברך ברכה ראשונה המוציא/מזונות - לא צריך כזית מין דגן, אלא מספיק שיהיה טעם דגן. לעניין ברכה אחרונה הוא סובר שצריך כזית כדי אכילת פרס, ואם אין יורדת ברכתו. אם הייתה אמורה להיות 'המזון' יורדת ל'מעין שלש' ואם הייתה צריכה להיות 'מעין שלש' יורדת ל'בורא נפשות'.

פסיקת הלכה

הטור (אורח חיים רח) לא מזכיר שיעור מינימלי של מין דגן שצריך להיות בתערובת על מנת שברכת התבשיל תהיה 'מזונות', ופוסק שבמקרה של תבשיל שיש בו מחמשת המינים, גם אם רובו לא מחמשת המינים – המין דגן עיקר ועליו נברך. אבל אם לא נתנו מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטלין בתבשיל.

הבית יוסף (שם) מעתיק את הרשב"א שגם אם מין הדגן רק נתן טעם מברכין עליו, ורק ובלדבק נאבדת ברכתו. ואז מעתיק גם את הרמב"ם ואומר שמברכים על הדגן מדין עיקר וטפל וזו הסיבה. מעתיק את בעל האשכול שמין דגן תמיד עיקר, לא משנה באיזו כמות, גם לעניין ברכה ראשונה וגם לאחרונה. ואח"כ מסייג בעזרת הרבינו יונה שלברכה אחרונה יש צורך של שיעור כזית כדי אכילת פרס.

השולחן ערוך (שם) משתמש בלשון דומה לטור. ניתן לדייק כמו שדייקנו בטור שלהכניס דגן לשם טעם – נחשב עיקר. מעתיק את אבודרהם לעיל – גם אם אין כזית כדי אכילת פרס לברכה ראשונה אין שינוי.

הגר"א על השו"ע (רח ב) פוסק כרשב"א. מספיק שנותן טעם.

המשנה ברורה (ס"ק ז,ח) פוסק גם כן כרשב"א. מספיק שנותן טעם.

ספק ברכות להקל: ניתן לראות שדעת מרן ברורה, למרות זאת – יש לנו כלל של ספק ברכות להקל נגד מרן. לברך ברכה לבטלה יכול להיות איסור דאורייתא, לכן אם יש ספק מה מברכים ויש ברכה שבטוח מועילה, מתוך ספק ברכות להקל – אולי עדיף לברך עליה. לענייננו, אולי צריך לחשוש לדעת המאירי והפרדס שסוברים אחרת מהשאר.

בהלכה ברורה (רח, בירור הלכה אות ב), הרב דוד יוסף מראה את מחלוקת הרא"ה, ריטב"א – אבודרהם שהצגנו לעניין כזית לברכה ראשונה, וכותב שיש הוה אמינא לחשוש לשיטתם משום ספק ברכות להקל, אולם אחרי עיון בסוגיה יש להורות למעשה כדעת השולחן ערוך, ואין מה לומר בזה סב"ל. א) בגלל שבברכת מזונות על כל דבר יוצא בדיעבד, (חוץ ממלח ומים). וכן מהראשונים, שולחן ערוך ואחרונים נפסק לברך מזונות לכתחילה. ב) משום שמבואר ברמב"ם שדין זה הוא משום עיקר וטפל, ולכן יוצא שאם מברך מזונות לא מברך ברכה לבטלה גם אם נאמר שהדגן טפל - שכן יש שם מזונות! ועדיין, אין צריך לחזור ולברך על העיקר כי יש לסמוך על הראשונים.

נראה לומר להלכה שיש לברך 'מזונות' על תבשיל שיש בו מין דגן שנותן טעם, גם אם הוא מועט, וגם אם פחות מכזית. לעומת זאת, אם מין הדגן בא על מנת לדבק, ליתן ריח או לצבוע נחשב 'לדיבוקי' ואין לברך על מין הדגן בתערובת.