הבדלים בין גרסאות בדף "ספק הינוח וודאי הינוח"

{{תחרות כתיבה}}

סוגיא זו עוסקת ביסודות ענייני השבת אבידה, מתי יוגדר הממון שלפנינו כאבידה, ומהם השיקולים השונים להכריע האם יש חיוב השבת אבידה או לא.

עד לסוגיא זו דנה '''הגמרא''' במשניות העוסקות בדין אבידות שסתמן ייאוש והדין הרי אלו שלו, ובאבידות שיש בהן סימן ואין הבעלים מתייאשים מהן. '''המשנה''' בה נעסוק מחדשת דין נוסף בהלכות השבת אבידה - 'לא יגע'. בטרם נבוא להתבונן בפרטי הסוגיות נדגיש כי ישנם שלושה עניינים שצריכים לברר ע"מ להגדיר את המצב שלפנינו ולהגיע להכרעה:

'''1.''' האם החפץ מצוי בצורת הנחה או נפילה.

'''3.''' האם יש בחפץ סימן.

בסיפא של '''המשנה''' "מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו, אם מגולה נוטל ומכריז". נקדים ונדון תחילה דווקא בסיפא של המשנה, כיוון שהמצב המדובר פחות מורכב ועל כן יש להתחיל ולהתבונן מן המצב הפשוט יותר. ההבנה הפשוטה היא שמדובר בכלים שאין דרכם להיות מופקרים באשפה, וכמו"כ שיש בהם סימן, שהרי אם יש בהם סימן יטול ויכריז (ולאו דווקא למ"ד מקום הוי סימן).

'''נתה"מ''' (חו"מ רס', יג') מחלק בין מצב שהבעלים התייאשו קודם ההגבהה- בזה מדבר הרמב"ם שאם נטל זכה, לבין מצב בו הבעלים טרם התייאשו שלא זכה. וביחס לאיסור ליטול את החפץ אף במקרה שהבעלים התייאשו מחדש הנתיבות ע"פ הרמב"ן שהחפץ בהגדרה של קנוי לבעלים ולא רק כאשר האדם הגביה היאוש הועיל (מחדש ע"פ דברי הרמב"ן בהסבר באיסורא אתא לידיה, אמנם מרחיב יותר את הגדרת רשות המאבד שמקום האבידה כרשות המאבד).