הבדלים בין גרסאות בדף "אשו משום חציו ומשום ממונו"

אשו משום חציו ומשום ממונו (עריכה)

גרסה מ־06:44, 8 באפריל 2025

נוספו 192 בתים , 8 אפריל

אין תקציר עריכה

רפאל זטקובצקי

58

עריכות

@@ שורה 40: / שורה 40: @@
 === שיטת הרי"ף והרמב"ם ===
-ה'''רי"ף''' [https://www.sefaria.org.il/Rosh_on_Bava_Kamma.2.8?lang=he (י א)] וה'''רמב"ם''' {{רמבם|נזקי ממון|יד|טו|נזקי ממון יד טו}} פסקו גם הם כדעת רבי יוחנן, אך ה'''מגיד משנה''' העיר על דבריהם שהם לא הזכירו את החלוקה בין מקרה שבו "כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו", והמגיד משנה תמה מדוע השמיטו את החלוקה הזו אף על פי שיש בה נפקא מינא גדולה למעשה והיא עולה מפשט הסוגייה. המגיד משנה כותב שאולי הייתה לרמב"ם שיטה אחרת בפירוש הסוגייה, או שהרמב"ם החליט לדחות את מסקנת הגמרא מהלכה מפני שמפשט המשניות והברייתות לא נראה שישנה חלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו".<br>
+ה'''רי"ף''' [https://www.sefaria.org.il/Rif_Bava_Kamma.10a.1?lang=he {{מ|י א}}] וה'''רמב"ם''' {{רמבם|נזקי ממון|יד|טו|נזקי ממון יד טו}} פסקו גם הם כדעת רבי יוחנן, אך ה'''מגיד משנה''' העיר על דבריהם שהם לא הזכירו את החלוקה בין מקרה שבו "כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו", והמגיד משנה תמה מדוע השמיטו את החלוקה הזו אף על פי שיש בה נפקא מינא גדולה למעשה והיא עולה מפשט הסוגייה. המגיד משנה כותב שאולי הייתה לרמב"ם שיטה אחרת בפירוש הסוגייה, או שהרמב"ם החליט לדחות את מסקנת הגמרא מהלכה מפני שמפשט המשניות והברייתות לא נראה שישנה חלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו".<br>
 ה'''ים של שלמה''' {{היברובוקס|40932|34|ב כב}} מבאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם במסקנת הסוגייה הגמרא חוזרת בה מהחלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו", ולמסקנה בכל מצב שבו האדם הדליק את האש בידיו חיובו הוא משום ממונו ופטור בטמון, ואילו במקרה שבו האדם לא הדליק בידיו אלא פשע בשמירת גחלתו החיוב הוא משום חציו וחייב גם בטמון{{הערה|בדבריו שם הוא מבאר בהרחבה איך ניתן לפרנס פירוש זה בלשון הסוגייה }}.<br>
 ה'''נחלת דוד''' {{היברובוקס|15286|40|כג א}} תמה על הים של שלמה, שכן יוצא מדבריו שהחיוב של אדם המדליק בידיו הוא פחות חמור מחיובו של אדם שפשע בשמירת האש בלי להדליק אותה בידיו, ודבר זה מנוגד לסברא הפשוטה. הנחלת דוד מסביר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הגמרא כדעת רש"י בגרסא המובאת בחכמת שלמה, ולדעתם החיוב של אשו משום חציו שייך רק במקרה שבו יש בעלות על הגחלת, כי החיוב של "אשו משום חציו" למעשה מתבסס על החיוב של אשו משום ממונו. לכן הרי"ף והרמב"ם הבינו שלמסקנת הסוגייה לא קשה על רבי יוחנן איך שייך באש הפטור של טמון, שהרי גם רבי יוחנן מודה שהחיוב על נזקי אש מבוסס על כך שהאש היא ממונו, ואין צורך למסקנת הסוגייה לחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו".
@@ שורה 48: / שורה 48: @@
 == חיוב בושת ==
-'''רש"י''' {{גמרא|בבא קמא|כג|א|כג א ד"ה לחייבו}} וה'''נימוקי יוסף''' (י ב) כותבים שאדם המזיק באמצעות אש לא מתחייב בתשלומי בושת משום שאין חיוב בבושת ללא כוונה, והדלקת האש כך שהיא הלכה ולבסוף הזיקה אדם אחר לא נחשב כהיזק בכוונה אלא רק כפשיעה, בדומה לאדם שעלה לראש גגו ונפל ממנו ברוח מצויה<br>
+'''רש"י''' {{גמרא|בבא קמא|כג|א|כג א ד"ה לחייבו}} וה'''נימוקי יוסף''' [https://www.sefaria.org.il/Rif_Bava_Kamma.10b?lang=he&p2=Nimukei_Yosef_on_Bava_Kamma.10a.16&lang2=he&w2=all&lang3=he {{מ|י ב}}] כותבים שאדם המזיק באמצעות אש לא מתחייב בתשלומי בושת משום שאין חיוב בבושת ללא כוונה, והדלקת האש כך שהיא הלכה ולבסוף הזיקה אדם אחר לא נחשב כהיזק בכוונה אלא רק כפשיעה, בדומה לאדם שעלה לראש גגו ונפל ממנו ברוח מצויה<br>
 לעומת זאת ה'''רמב"ם''' {{רמבם|נזקי ממון|יד|טו|נזקי ממון יד טו} כותב בפירוש שאדם המזיק באמצעות אש חייב גם בבושת, וה'''פרישה''' {{טור|חושן משפט|תיח|חושן משפט תיח יא}} טוען שכך ניתן להוכיח מסתימת לשונם של ה'''רא"ש''' (ב ח) וה'''טור''' {{טור|חושן משפט|תיח|חושן משפט תיח}}. הפרישה מבאר שלדעת הרמב"ם ישנו חילוק בין אדם שעולה לגג ונופל ברוח מצויה, שאמנם פשע בעלייתו לגג אך היה אנוס בנפילה עצמה, לבין אדם המבעיר אש שהיה פושע גמור ולכן נחשב כמתכוון לעניין חיוב בושת.<br>
 ה'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|חושן משפט|תיח|חושן משפט תיח יז}} פוסק כדעת הרמב"ם שיש חיוב בושת בנזקי אש, וכך נראה מדברי '''הגר"א''' {{שו"ע|חושן משפט|תיח|חושן משפט תיח לז בליקוט}} שמוכיח כשיטת הרמב"ם מדברי ה'''ירושלמי''' (בבא קמא ב ב).
@@ שורה 54: / שורה 54: @@
 == הריגה באמצעות אש ==
 נחלקו הראשונים בשאלה האם אדם שהורג את חבירו על ידי הבערת אש מתחייב על רציחתו לדעת רבי יוחנן הסובר ש"אשו משום חציו".<br>
-לדעת ה'''תוספות''' {{גמרא|סנהדרין|עז|א|סנהדרין עז ד"ה סוף חמה}} ה'''רא"ש''' (בבא קמא ב ח) וה'''רא"ה''' בשיטה מקובצת {{היברובוקס|14110|202|בבא קמא נו א ד"ה אילימא}} כשם שרבי יוחנן מחייב אדם המזיק באמצעות אש בארבעה דברים כאילו הזיק בידיו, כך מחייב רבי יוחנן מיתה את ההורג באמצעות אש.<br>
+לדעת ה'''תוספות''' {{גמרא|סנהדרין|עז|א|סנהדרין עז ד"ה סוף חמה}} ה'''רא"ש''' [https://www.sefaria.org.il/Rosh_on_Bava_Kamma.2.8?lang=he {{מ|בבא קמא ב ח}}] וה'''רא"ה''' בשיטה מקובצת {{היברובוקס|14110|202|בבא קמא נו א ד"ה אילימא}} כשם שרבי יוחנן מחייב אדם המזיק באמצעות אש בארבעה דברים כאילו הזיק בידיו, כך מחייב רבי יוחנן מיתה את ההורג באמצעות אש.<br>
 לעומתם ה'''ר"ן''' (סנהדרין עז ב ד"ה זרק כדור) כותב שההורג באמצעות אש לא מתחייב על כך, מפני שישנה הבחנה בין נזיקין שבהם מספיק שפעולת האדם תגרום בבירור לנזק, גם אם הנזק נעשה בעקיפין, לבין רוצח שמתחייב רק כאשר הוא עושה מעשה ישיר של רציחה. ה'''מנחת חינוך''' (מצווה נו) מדייק מלשונו של ה'''רמב"ם''' {{רמבם|רוצח ושמירת הנפש|ג|י|רוצח ושמירת הנפש ג י}} שגם הוא סובר כדעת הר"ן.<br>
 ה'''אבני נזר''' (אורח חיים שפט ד) וה'''חלקת יואב''' (חושן משפט ז) מקשים על הר"ן שהגמרא בסוגייתנו {{גמרא|בבא קמא|כב|ב|כב ב}} כותבת בפירוש שאדם המדליק אש ושורף גדי ועבד פטור מתשלומי הגדי משום "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן מוכח שהאדם גם התחייב על הריגת העבד. האחרונים הנ"ל מתרצים שלדעת הר"ן המקרה של הורג באמצעות אש דומה למקרה של אדם שהורג בשוגג שנפטר מתשלומי הנזיקין אף על פי שלא מתחייב מיתה בפועל.<br>