הבדלים בין גרסאות בדף "מקור הקדיש ומדוע נאמר בארמית"

→ העריכה הקודמת

מקור הקדיש ומדוע נאמר בארמית (עריכה)

גרסה מ־00:02, 30 באפריל 2017

הוסרו 540 בתים , 00:02, 30 באפריל 2017

אין תקציר עריכה

א.א

בירוקרטים, עורכי ממשק, מפעילי מערכת

9,780

עריכות

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-{{תחרות כתיבה}}
+{{מקורות||ברכות ג א,  קיט ב, סוטה מט א||סדר התפילות - נוסח הקדיש|אורח חיים נה, נו}}
+מקור הקדיש, נוסחו, אופן אמירתו, עניית יהא שמיה רבה והלכות נוספות.
-{{מקורות||ברכות (ג, א)<BR/>שבת (קיט, ב)<BR/>סוטה (מט, א)<BR/>||סדר התפילות - נוסח הקדיש|אורח חיים (סימנים נה-נו)|}}
-מכיוון שישנם מספר סוגים של קדיש ומכונה הוא בשמות שונים בקרב המקורות הקדומים, קשה מאוד לעמוד על מקורו המדויק של כל קדיש, מי חיברו ומתי, וכן כיצד הוכנס לנוסח התפילה הקבוע.<br>קושי זה הוא כל כך גדול עד שכמה מן הראשונים קבעו כי "על מעשה הקדיש לא נמצא בידינו דבר מבורר היטב מן הראשונים" (כן הוא בשו"ת הראב"ד סימן קצג). אולם לאחר עיון מקיף במקורות הקדומים ובמחקרי האחרונים, עולה תמונה בהירה יחסית בקרב מקורו של הקדיש.
 = מקור הקדיש =
 === מקור אמירת "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ===
+החלק המקורי הראשון של הקדיש הוא האמירה "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", חלק זה הוא השורש ועיקר השבח של הקדיש. מקור משפט זה הוא קדום ביותר ומיוחס ליעקב אבינו, וכמו שמסופר '''בגמרא בפסחים''' (נו, א) שכאשר חש יעקב כי ימיו ספורים, אסף את כל בניו ורצה לגלות להם את קץ הימים, שנאמר "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). אולם מכיוון שלא רצה הקב"ה שיגלה זאת, נסתלקה מיעקב השכינה באותה השעה ולא היה יכול לגלות. יעקב חשש שמא נסתלקה ממנו השכינה משום שיש בין בניו מי שאינו מאמין בייחוד ה', ואינו ראוי שיתגלה לו הקץ. לכן שאל: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו"? וכדי להסיר את חששו אמרו לו בניו: "שמע ישראל (יעקב) ה' אלהינו ה' אחד", וכוונתם היא שכמו שאין בלבך יעקב אלא אחד (הקב"ה) כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".<br>דברים אלו מופיעים גם '''בתרגום הירושלמי על התורה''' (בראשית מט, א), אולם שם הסיפור מתורגם לארמית, ותירגם הירושלמי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".
-החלק המקורי הראשון של הקדיש הוא האמירה "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", חלק זה הוא השורש ועיקר השבח של הקדיש. מקור משפט זה הוא קדום ביותר ומיוחס ליעקב אבינו, וכמו שמסופר =בגמרא בפסחים (נו, א) שכאשר חש יעקב כי ימיו ספורים, אסף את כל בניו ורצה לגלות להם את קץ הימים, שנאמר "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). אולם מכיוון שלא רצה הקב"ה שיגלה זאת, נסתלקה מיעקב השכינה באותה השעה ולא היה יכול לגלות. יעקב חשש שמא נסתלקה ממנו השכינה משום שיש בין בניו מי שאינו מאמין בייחוד ה', ואינו ראוי שיתגלה לו הקץ. לכן שאל: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו"? וכדי להסיר את חששו אמרו לו בניו: "שמע ישראל (יעקב) ה' אלהינו ה' אחד", וכוונתם היא שכמו שאין בלבך יעקב אלא אחד (הקב"ה) כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".<br>דברים אלו מופיעים גם בתרגום הירושלמי על התורה (בראשית מט, א), אולם שם הסיפור מתורגם לארמית, ותירגם הירושלמי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".
 '''בספר הקדיש''' [לר' אהרן כהן] (עמוד 18) כתב ששבח זה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" למדו עם ישראל לאומרו מיעקב אבינו, ואף קודם מתן תורה כאשר אדם מישראל היה שומע ייחוד ה' או שבחו יוצא מפי רעהו, היה השומע עונה ואומר בכל לשון שהיה מבין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", או בלשון עממית יותר "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". וראיות רבות לכך מדברי חז"ל: הגמרא בפסחים (נו, א) אומרת שכאשר אומרים אנו פעמיים ביום פסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", צריכים אנו לומר לאחר מכן "בשכמל"ו", ושנלמד הדבר מיעקב אבינו. ובמשנה ביומא (ו, ב) אמרו שביום כיפור, כאשר היו שומעים העם שם ה' המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים "בשכמל"ו". ובגמרא בתענית (טז, ב) אמרו שבתפילות בבית המקדש, כאשר החזן אומר ברכה אין העם עונה "אמן" אלא עונה "בשכמל"ו". וכן מצאנו בתהילים (קיג, א-ב) שאומר החזן "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' ", והקהל עונים "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".<br>ולא רק כמענה היו אומרים אמירה זו אלא גם כשבח בפני עצמו כלפי הקב"ה. וראיה לכך מדוד שאמר "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (דברי הימים א' כט, י). וכן דניאל שאמר "לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא" (דניאל ב, כ).
@@ שורה 15: / שורה 10: @@
 === תקנת הקדיש ===
-בקדיש אנו מתפללים שיתקדש שם ה' בעולם, וניתן להבין מכך כי הקדיש נתקן כתגובה למאורע גדול מאוד של חילול ה'. ולדעת כל הפוסקים מאורע זה היה חורבן בית המקדש וארץ ישראל, ופיזור עם ישראל בגלות.<br>'''הערוך השולחן''' (או"ח נה, א) מביא ראיה לכך ממה שמסופר בגמרא בברכות (ג, א), שפעם אחת שמע ר' יוסי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". ועל כך אומר לר' יוסי אליהו הנביא שלא פעם אחת בלבד אומרת זאת, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ומוסיף אליהו הנביא שלא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ראיה נוספת מן המשנה בסוטה (ט, יב), שבה אומר רשב"ג בשם ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ובגמרא בסוטה (מט, א) מוסיף רבא שקללתו של כל יום מרובה משל חבירו. ושואלת הגמרא אם כן מאחר שהקללה הולכת ומתרבה, באיזה זכות מתקיים העולם למרות כל זאת? ועונה, בזכות זה שכל ישראל אומרים סדר קדושה הנאמר ב"ובא לציון", ובזכות זה שכולם עונים "יהא שמיה רבא מברך" אחר לימוד דברי אגדה. וכן =בתוספות הרא"ש (ברכות ג, א ד"ה מיד) כתב שמה שאנו אומרים "ונחמתא" בקדיש, הוא תנחומים על צער החורבן.
+בקדיש אנו מתפללים שיתקדש שם ה' בעולם, וניתן להבין מכך כי הקדיש נתקן כתגובה למאורע גדול מאוד של חילול ה'. ולדעת כל הפוסקים מאורע זה היה חורבן בית המקדש וארץ ישראל, ופיזור עם ישראל בגלות.<br>'''הערוך השולחן''' (או"ח נה, א) מביא ראיה לכך ממה שמסופר בגמרא בברכות (ג, א), שפעם אחת שמע ר' יוסי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". ועל כך אומר לר' יוסי אליהו הנביא שלא פעם אחת בלבד אומרת זאת, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ומוסיף אליהו הנביא שלא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ראיה נוספת מן '''המשנה בסוטה''' (ט, יב), שבה אומר רשב"ג בשם ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ובגמרא בסוטה (מט, א) מוסיף רבא שקללתו של כל יום מרובה משל חבירו. ושואלת הגמרא אם כן מאחר שהקללה הולכת ומתרבה, באיזה זכות מתקיים העולם למרות כל זאת? ועונה, בזכות זה שכל ישראל אומרים סדר קדושה הנאמר ב"ובא לציון", ובזכות זה שכולם עונים "יהא שמיה רבא מברך" אחר לימוד דברי אגדה. וכן '''בתוספות הרא"ש''' (ברכות ג, א ד"ה מיד) כתב שמה שאנו אומרים "ונחמתא" בקדיש, הוא תנחומים על צער החורבן.
 מדברים אלו רואים אנו שיש קשר הדוק בין אמירת הקדיש לחורבן הבית וגלות ישראל. אך עדיין יש לשאול על איזה חורבן מדובר? האם על חורבן בית המקדש הראשון, מה שאומר שהקדיש נתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, או שנתקן בעקבות חורבן בית המקדש השני ונתקן על ידי התנאים?
@@ שורה 37: / שורה 32: @@
 === התרחבות השימוש בקדיש בתקופת הסבוראים ===
-בתקופת הסבוראים הרחיבו את השימוש בתפילת הקדיש. וכן מצאנו '''במסכת סופרים''' (פרק כא הלכה ה'), שנכתבה על ידי הסבוראים, שתמיד לאחר שמחזירים ספר התורה למקומו יש לומר קדיש. ובשבת בנוסף לקדיש שאומרים לאחר החזרת ספר התורה למקומו, אומרים גם קדיש קודם המפטיר. וכן '''הרא"ש''' (מגילה פרק ג' סימן ה') כותב שבתקופת הסבוראים תיקנו לומר קדיש קודם תפילת ערבית, כדי להראות שתפילת ערבית היא רשות.<br>בנוסף, בימיהם השתנה המנהג מלקרוא לתפילה זו בשם "יהא שמיה רבא" לקוראה בשם "קדיש". וכן מצאנו במסכת סופרים (י, ו; טז, ט; יח, י; יט, ט; כא, ה) שתפילה זו נקראת פעמים רבות בשם "קדיש".
+בתקופת הסבוראים הרחיבו את השימוש בתפילת הקדיש. וכן מצאנו '''במסכת סופרים''' (פרק כא הלכה ה'), שנכתבה על ידי הסבוראים, שתמיד לאחר שמחזירים ספר התורה למקומו יש לומר קדיש. ובשבת בנוסף לקדיש שאומרים לאחר החזרת ספר התורה למקומו, אומרים גם קדיש קודם המפטיר. וכן '''הרא"ש''' (מגילה פרק ג' סימן ה') כותב שבתקופת הסבוראים תיקנו לומר קדיש קודם תפילת ערבית, כדי להראות שתפילת ערבית היא רשות.<br>בנוסף, בימיהם השתנה המנהג מלקרוא לתפילה זו בשם "יהא שמיה רבא" לקוראה בשם "קדיש". וכן מצאנו '''במסכת סופרים''' (י, ו; טז, ט; יח, י; יט, ט; כא, ה) שתפילה זו נקראת פעמים רבות בשם "קדיש".
 === תקנת הקדיש יתום ===
-עד תקופת הראשונים לא מצאנו שהיתומים היו אומרים קדיש כלל, אמנם כן מצאנו מקורות המקשרים בין היתומים לקדיש. '''במסכת סופרים''' (פרק יט הלכה ט') כתבו שמחורבן בית המקדש היה נהוג שבסיום תפילת מוסף היה החזן יוצא למקום שאבלים נמצאים בו ואומר שם קדיש, ואם היה שם אדם שדורש בתורה היו אומרים לאחר מכן קדיש "דעתיד לחדתא". וכן בתשובות הגאונים [קורונל] (סימן צד) כתבו שלאחר ההספד או צידוק הדין שאומרים על המת - אומר החזן קדיש, שכל מקום שיש שם דברי תורה יש לומר לאחריהם קדיש.
+עד תקופת הראשונים לא מצאנו שהיתומים היו אומרים קדיש כלל, אמנם כן מצאנו מקורות המקשרים בין היתומים לקדיש. '''במסכת סופרים''' (פרק יט הלכה ט') כתבו שמחורבן בית המקדש היה נהוג שבסיום תפילת מוסף היה החזן יוצא למקום שאבלים נמצאים בו ואומר שם קדיש, ואם היה שם אדם שדורש בתורה היו אומרים לאחר מכן קדיש "דעתיד לחדתא". וכן '''בתשובות הגאונים''' [קורונל] (סימן צד) כתבו שלאחר ההספד או צידוק הדין שאומרים על המת - אומר החזן קדיש, שכל מקום שיש שם דברי תורה יש לומר לאחריהם קדיש.
-המקור הראשון שבו מצאנו שהיתום אומר קדיש הוא '''פירושי סידור התפילה לרוקח''' (סימן קז - ויתן לך, עמוד תרב), שם כתב שמשום מעשה שהיה (יובא להלן) תיקנו חכמים שהיתומים יאמרו קדיש. וכן תלמידו האור זרוע (חלק ב' סימן נ') כותב שמנהג ארץ כנען ובני רינוס שהיתום אומר קדיש לאחר "אין כאלוהינו". אך מוסיף שבצרפת לא נוהגים כן, אלא הקדיש שלאחר "אין כאלוהינו" היו אומרים שם הנערים ואפילו שלא היו יתומים. ומכאן רואים אנו שרק בתקופת הראשונים החל המנהג שהיתומים יאמרו קדיש, וגם אז זה לא היה נפוץ בכל המקומות. אמנם כיום כבר נפוץ בכל המקומות שהיתומים אומרים קדיש לעילוי נשמת קרוביהן.
+המקור הראשון שבו מצאנו שהיתום אומר קדיש הוא '''פירושי סידור התפילה לרוקח''' (סימן קז - ויתן לך, עמוד תרב), שם כתב שמשום מעשה שהיה (יובא להלן) תיקנו חכמים שהיתומים יאמרו קדיש. וכן תלמידו '''האור זרוע''' (חלק ב' סימן נ') כותב שמנהג ארץ כנען ובני רינוס שהיתום אומר קדיש לאחר "אין כאלוהינו". אך מוסיף שבצרפת לא נוהגים כן, אלא הקדיש שלאחר "אין כאלוהינו" היו אומרים שם הנערים ואפילו שלא היו יתומים. ומכאן רואים אנו שרק בתקופת הראשונים החל המנהג שהיתומים יאמרו קדיש, וגם אז זה לא היה נפוץ בכל המקומות. אמנם כיום כבר נפוץ בכל המקומות שהיתומים אומרים קדיש לעילוי נשמת קרוביהן.
 המעשה שהיה הוא המעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד ערום ושחור כפחם, וחבילת עצים גדולה על כתפו, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ושאלו למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? והשיב לו מת אנכי, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפים אותי בהם. אמר לו רבי עקיבא, בני מה הייתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? השיב לו גבאי המס הייתי, והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאם היה לו לזה עני בן שעומד בתוך הקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך" ועונים אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר "יתגדל ויתקדש" וכו' ועונים אחריו "יהא שמיה רבא מברך" - מיד היו מתירים אותו מן הפורענות. והוא לא הניח בן בעולם, אלא עזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם ילדה זכר, ומי מלמדו שאין לו אהוב בעולם. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. שאל אותו רבי עקיבא על עירו ושער מקומו, וענה לו ששמו הוא עקיבא ושם עירו הוא לודקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו, והיו האנשים אומרים ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על הבן, ואמרו לו הרי ערל הוא. מיד נטלו רבי עקיבא ומל אותו, והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה רבי עקיבא לך ולמד אותו, והלך ולימדו תורה, קריאת שמע, שמונה עשרה ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר "ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". ואמר "יתגדל ויתקדש" וכו' וענו אחריו "אמן, יהא שמיה רבא". באותה שעה התירו אביו המת מן הפורענות, מיד בא בחלום לר' עקיבא ואמר "יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן, שהצלת אותי מדינה של גיהנום".
-וכתב '''הלבוש''' (או"ח קלג, א) שממעשה זה למדו חכמים שעל ידי כך שהיתום מקדש את שם ה' ברבים על ידי אמירת "ברכו" או "קדיש", הוא מעלה את נשמת הנפטר, ולכן תיקנו שהיתום יאמר קדיש. וכתב בספר הקדיש [לר' ישעיהו הורוביץ] (פרק רביעי סימן לא) שתקנת חכמים לקדיש יתום הייתה הרחבה של המנהג שהיה נפוץ עוד מלפני כן שאומרים קדיש בשעת צידוק הדין.
+וכתב '''הלבוש''' (או"ח קלג, א) שממעשה זה למדו חכמים שעל ידי כך שהיתום מקדש את שם ה' ברבים על ידי אמירת "ברכו" או "קדיש", הוא מעלה את נשמת הנפטר, ולכן תיקנו שהיתום יאמר קדיש. '''ובספר הקדיש''' [לר' ישעיהו הורוביץ] (פרק רביעי סימן לא) הוסיף שתקנת חכמים לקדיש יתום הייתה הרחבה של המנהג שהיה נפוץ עוד מלפני כן שאומרים קדיש בשעת צידוק הדין.
 = מדוע נאמר בלשון ארמית =
@@ שורה 77: / שורה 72: @@
 ועוד אמרו '''בגמרא בברכות''' (נז, א) שהעונה בחלומו "יהא שמיה רבא מברך" מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
-<br> --[[משתמש:מאיר|מאיר]] 22:50, 20 במרץ 2016 (IST)
+[[קטגוריה:תפילה]]
+[[קטגוריה:ברכות ג.]]
-[[Category:תפילה]]
+[[קטגוריה:שבת קיט:]]
+[[קטגוריה:סדר התפילות]]
+[[קטגוריה:אורח חיים סימן נו]]