הבדלים בין גרסאות בדף "ספק הינוח וודאי הינוח"

{{מקורות|בבא מציעא ב ג|בבא מציעא כה ב||גזילה ואבידה טו א - ב|חושן משפט רס ט , רסב ג}}

== הקדמה ==

== מצא כלי באשפה ==  

*כלים גדולים מכוסים, באשפה העשויה להיפנות- אבידה מדעת.

'''הר"ן''' (בבא מציעא כה, ב ד"ה "ולהוי קשר סימן") סבור שגוזלות מקושרים במשנה היינו ספק הינוח במקום המשתמר קצת, ועל כן אם יש סימן יכריז- שגם נטילת המוצא הוי כמקום המשתמר קצת עבור הבעלים, וכיוון שיש צד שיש בכך יתרון לבעלים- שהרי שמא נפלה הימנו ולא יוע מיקומה- יכריז. הר"ן מחדש הגדרה- נטילת המצא הוי בגדר מקום המשתמר קצת, ולא כמציאות מוכרחת או קרובה לוודאי שהחפץ ישוב לבעליו. בדין וודאי הינוח במקום המשתמר קצת לא יגע, ואפילו אם יש סימן, שאין זו אבידה שהרי הממון הונח במקום שאינו מופקר, ואין לאדם ליטול הממון ובכך הוי גם מקום המשתמר קצת כנ"ל, והיינו טלית וקורדום בצד גדר דלהלן (בבא מציעא לא, א) שלא יגע בהם. במקום המשתמר לגמרי אפילו ספק הינוח לא יטול, שכל מה שאמרנו בספק הינוח שיטול ויכריז היינו במקום שייתכן ויועיל לבעלים על הצד שנפל, ואם לא אזי סוף-סוף לא הרע לו- ששניהם מקום המשתמר קצת), אך במקום המשתמר לגמרי אם הונח ולא נפל הרי מרע לו ועל כן ע"פ השקלול הכולל בכה"ג לא יגע.  

'''הרא"ש''' (בבא מציעא ב', ח') כותב שבמקום המשתמר לגמרי אין זו אבידה שחייב להשיבה, וגם אם יש בו סימן לא יגע (והיינו כלי מוטל באשפה). כל מסביר את הגמרא להלן (בבא מציעא לא, א) בדין טלית וקורדום בצד גדר (ו'''בתורא"ש''' (ד"ה "ואי שקיל") כתב הסבר נוסף שמדובר במקום המשתמר קצת, אך טלית וקורדום הם חפצים שדרך בעליהם להשאירם שם לשעת אחת ולשוב לקחתם, אך לא פסק כן- ואם יש סימן בחפץ במקום המשתמר קצת חייב להכריז). הרא"ש נקט בלשון "כגון ודאי הינוח", האם כוונתו דווקא בודאי הינוח אך בספק הינוח במקום המשתמר לגמרי יש ליטול ולהכריז כשיש סימן? '''הטור''' (חו"מ, רס') פוסק שבמקום המשתמר לגמרי אף ספק הינוח לא יגע, ובנו"כ שם מביאים שאלו דברי אביו הרא"ש, כ"כ להדיא '''הדרישה''' (חו"מ רס', ד"ה ..) ומשמע שסבור הרא"ש שבמקום המשתמר לגמרי כלל לא הוי אבידה, ומה שכתב "כגון ודאי הינוח" הסביר הדרישה לומר שהמציאות מתפרשת במקום המשתמר לגמרי '''כ'''ודאי הינוח. בדין מקום המשמר קצת כתב הרא"ש שלפץ המונח במקום המשתמר קצת יטול ויכריז- שנח לבעלים שהמוצא יכריז, אפילו אם הניחו שם, כיוון שמדובר במקום שמשתמר קצת ויתכן ותינטל האבידה ע"י אחרים (אמנם אין זו אבידה מדעת כיוון שסוף-סוף הוי מקום המשתמר קצת), שבכך קרוב יותר שממונו ישוב אליו ממונו, וכש"כ בספק הינוח. יוצא שהרא"ש חלוק על הר"ן בדין ודאי הינוח במקום המשתמר קצת, שהר"ן סבור שאין ליטול ולפי הרא"ש חייב להכריז, נראה שנחלקו בהערכת המציאות וסבור הרא"ש שאין דין אבידה ביד המשיב כדין מקום המשתמר קצת אלא עדיף טפי שבכך קרוב לוודאי תשוב האבידה לבעליה ע"י ההכרזה. ובמקום שאינו שמור כלל ואין באבידה סימן כתב הרא"ש שהרי אלו שלו (לאחר יאוש), אפילו ודאי הונח החפץ.

'''המ"מ''' (שם) כתב שלרמב"ם הייתה גרסא אחרת בסוף מהלך הגמ'- ''''אלא''' איכא למימר איניש אצנעינהו', ואוקימתא זו סותרת האוקימתות הקודמות לה, ואפילו כשיש סימן לא יגע. אמנם יש צורך להסביר פשר גרסת הרמב"ם ומהלך הגמרא לשיטתו, ונראה לומר כך- בתחילת הסוגיא מביאה הגמרא טעם לין לא יגע כיון שהוצנע ואין ימן ולא יוכל הבעלים להשיב אבידתו. בגמרא מובאות שתי קושיות על דברים אלו- בתחילה מקשה שיש סימן (בגוף או במקום) ועל כן יטול ויכריז, ודוחה הגמרא שמדובר בכה"ג שאין סימן, לאחר מכן מקשה שלא וודאי שהגוזלים הונחו שם שהרי הן מדדות ושוב אין הטעם הנאמר נכון- ביחס לקושיא זו מובאים דברי רב, וצ"ל שבזאת מתרצת הגמרא תירוץ חדש, שלפיו '''כל''' ספק הינוח, אפילו שיש בו סימן, לא יגע, נראה שזו כוונת המ"מ שיש לגרוס 'אלא'. כלומר, בתחילה הגמרא הביאה טעם שענינו שיקול דעת לטובת הבעלים לענין חזרת הממון לידיו- שהבעלים ישוב ולא ימצא אבידתו, אך הקשתה הגמרא 'אי במדדין מעלמא אטו ומותרין'- ולא נכון להניח שהבעלים ישוב לקחתם, ועל כן צריך טעם אחר בשיקול הדעת לטובת הבעלים שיסביר את דין המשנה, ומביאה הגמרא את דברי רב (ובזאת מובן מדוע דבריו מובאים רק בשלב זה ולא כתשובה לשאלה הראשונה שבגמרא) שכל ספק הינוח לא יגע, ונראה שטעם זה ענינו לא להתערב בממון של אדם אחר כאשר לא ברור שהוא זקוק לכך, ולכן אפילו כשיש סימן- כשם שבודאי הינוח אין להתערב בממון של אדם והדין הוא שלא יגע שלא להטריחו, וכן אם אין סימן לא יתערב ויגע שמא יחזור לקחתו (כעת טעם זה אינו מחמת השבת הממון גרידא, אלא ע"פ הטעם שאין להתערב בממונם של אחרים כשאין צורך מובהק בכך), וכך הוא גם בספק הינוח, ואף כשיש סימן- נראה שהטעם לזה הוא שפעמים רבות הבעלים מעדיפים שהחפץ ישאר באותו מקום, למרות הסיכון שבדבר, מאשר שיצטרכו לטרוח בחיפוש אחר האבידה ומסירת סימנים. אם כי יתכן שבמצבים מסוימים היו מעדיפים שהמוצא יטול את האבידה, מחמת הספק והשקלול הכללי הדין שלא יגע וישאיר החפץ במקומו. עוד מובן לפי זה מדוע לא נצרך הרמב"ם לחלוקה של מקום המשתמר קצת, שכאמור לעיל חידשו הראשונים שישנו מקום המשתמר קצת כדי להסביר מדוע כשיש סימן חייב להכריז, אך לפי הרמב"ם הגמרא חזרה בה מהאמור לעיל  ושוב אין צורך בחילוק זה. אמנם כן נראה שיש לשיטתו חלוקה בין מקום המשתמר לבין מקום שאינו משתמר, ממה שכתב בה"ב לחלק בין דברים הנדחים לדברים מצויים, וכ"כ '''הפנ"י''' (בבא מציעא כה, ב ד"ה "ולענ"ד נראה לישב"). עוד צריך לומר בשיטת הרמב"ם שדרך הנחה בדבריו היינו שהבר שלפנינו נתפס בעינינו כדבר שהונח, ואין הכוונה רק לצורת מציאותו לפנינו- האם מונח או נפול (ודאי גם זה משמעותי בצורה לא בטלה) אלא ע"פ בחינה של ההקשרים הכלליים של המציאות שלפנינו. לפ"ז אתי שפיר מה שכתב בה"י שיכריז על חפץ שמצאו מונח ע"י שמקומו יהווה סימן, שבזה מדובר רק על חפץ שבמציאותו מונח ולא לדרך הנחה. נראה שזו כוונת '''הריטב"א''' (בבא מציעא כג, א ד"ה "אבל בדבר") שכתב: "אבל יש הנחה אחרת שאינה להצנעה כלל אלא שבא דרך שכחה כגון שעמד שם לעשות עסקיו והניח כליו סמוך לו ושכחם שם, וזה  אנו דנין כשנמצאת האבדה במקום שאין משתמר כלל וזה דומה לנפילה, אלא דבנפילה ליכא סימן מקום.. ובדרך הנחה יש סימן.. וכל מקום שהזכירו סימן מנין או סימן מקום אינו אלא כזו, וזה יהיה לך אב לכל המקומות להבדיל בין הנחה זו ובין ספק הינוח ובין ודאי הינוח, וזה דבר שנכשלו בו גדולים דוק ותשכח" (וכ"כ גם ה'''פנ"י''' ו'''האו"ש''' שם).  

 

בדרך השניה כותבים התוס' שדוחק מן הלשון לומר שאם נטל היינו הוליכה לביתו, ומפשט הדברים נראה שכל נטילה אוסרת להחזיר את החפץ למקומו, ויש להסביר את הדברים בדרך אחרת- ספק הינוח היינו שאף אם ודאי הונח הדבר יתכן שנשכח, ועל כן זו אבידה מספק, וברגע שהגביה מחויב בשמירתה מספק. בפשר דברי התוס' צריך לומר השיקול המרכזי הינו השיקול ה'מצוותי' ולא השיקול התועלתי ביחס לבעלים. כדי להבין את חלות חיוב ההשבה ברגע ההגבהה מוכרחים לומר שגם טרם ההגבהה היה חיוב מסוים- מדובר בחפץ המשתמר קצת, שאין בו סימן, ויתכן ונפל ויתכן שהונח שם בדוקא- על הצד שהונח שם בדוקא ייתכנו מס' אפשרויות: 1) הבעלים מעוניינים שהחפץ ישאר במקומו. 2) הבעלים מעוניינים שישיבו להם את החפץ מחמת שהוא משתמר קצת. 3) הבעלים שכחו שהניחו שם את החפץ. פסק ההלכה לאור שקלול נתונים אלו אומר כי השיקול לטובת הבעלים הוא שאין לאדם המוצא ליטול את החפץ, שסביר שהבעלים מעוניין שהחפץ ישאר במקומו, אך מרגע שהאדם הגביה את החפץ אזי שוב יש לבחון את השיקולים הנוספים דלעיל כיון שבכל אחת מהאפשרויות הנ"ל יש חיסרון מחמת אי הוודאות ולכן בכל מצב ההנהגה היא להמשיך את המצב הקיים כרגע. יש להעיר הערה המחדדת את הדברים, דברי רב לפי דרך זו מזכירים את דין 'זקן ואינה לפי כבודו' (בבא מציעא ל, א - ל, ב)- אדם שאין מכבודו להשיב את האבידה שלפניו פטור מלהשיבה, אמנם חידש רבה שאם 'הכיש' בבהמה חייב בהשבתה. בגמרא בב"ב (פח, א) משמע שדברי רבה הם רק ביחס לבע"ח, שמחמת ההכשה גדל אובדן החפץ ולכן עליו לתקן את המעוות וחייב בהשבתה. מכאן ניתן ללמוד כי כאשר יש לאדם פטור כלשהו מהשבת אבידה כל עוד לא גירע את המצב הקיים אינו חייב. דברים אלו מסתדרים היטב עם הדרך הראשונה בתוס'- שגירע את המצב בלקיחתו את האבידה ממקומו לזמן מרובה, אמנם לכאו' קשה על ההסבר השני מדוע בשלב ההגבהה חייב בהשבה? תוס' עצמם נזקקים לשאלה זו ומסבירים שיש לחלק בין הדינים- בזקן ואינה לפי כבודו יש לאדם פטור מהשבת אבידה, אך בנדו"ד לא נכון לומר שאין חיוב השבת אבידה, אלא יש חיוב מהותי של השבת אבידה וההנהגה המעשית היא שלא ליטול, ועל כן אם נטל את החפץ כעת החיוב הקיים מתממש גם לכלל הנהגה מעשית, וכפי שהסברנו דברי התוס'.

== פסיקת הלכה ==