הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"

ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=70&format=pdf בבא בתרא ע א]) פסק '''רב חסדא''': מפקיד שבידו שטר הפקדה התובע שומר כי יחזיר לו את פקדונו, נאמן השומר לטעון כנגדו שהחזיר לו כבר את הפיקדון אם יישבע על כך, במיגו שהיה יכול לטעון ולהישבע כלפי המפקיד שהפיקדון נאנס. כלומר: שומר הטוען 'נאנס הפיקדון', טענתו נאמנת אם ישבע שאכן כך היה. אם כן, כאשר טוען השומר כי החזיר את הפיקדון למפקיד, ואף נשבע על כך, יהיה נאמן בטענתו שהחזיר מדין מיגו.

ובניסוח כללי של דין מיגו: אם אדם יכול לטעון טענה א' ולזכות על ידה בדין, אם יטען טענה ב' יהיה נאמן גם בה, מדין 'מיגו', 'מה לו לשקר' (ואם עליו להישבע שטענה א' אמת בכדי לזכות, אזי אם ישבע על טענה ב' יזכה, מדין מיגו). שאם היה שקרן, היה טוען את טענה א' וזוכה, ומה לו לשקר שקר גרוע ולטעון את טענה ב' שאינה זוכה, אם אינה אמת. מתוך שטען את טענה ב', מוכח בראייה שכלית שטענתו אמת.

מיגו דהעזה הוא מיגו בו הטענה אותה יכול היה האדם לטעון ולזכות על ידה בדין- היא טענה של העזה (ראה לקמן מחלוקת הראשונים בגדר 'העזת פנים'), וכדי לטעון אותה על האדם להעיז פניו בפני בעל דינו. במקרה כזה, לפי ראשונים רבים (כדלקמן) בטלה ראיית המיגו, ולא יזכה האדם בדין בטענתו הנוכחית שטוען.

 

 

 

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=107&format=pdf ב"ק קז א ד"ה כדרבה]) כי פירוש  הכלל 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' הוא שאדם לא כופר ומכחיש תביעתו של מי שעשה לו טובה והלווהו מעות.  

אך ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&daf=51b&format=pdf גיטין נא ב ד"ה אין]) דחו פירוש זה, והוכיחו כי גם במקום בו התובע לא היטיב לנתבע מעולם, כבפיקדון, חייב מודה במקצת שבועה, כגון אם המפקיד טוען שהפקיד שתי פרות והנפקד טוען שקיבל רק פרה אחת, על הנפקד להישבע, אף שהמפקיד לא עשה לו כל טובה, ולפי רש"י היה צריך להיות פטור במיגו שיכול היה לכפור הכל, ולא הווי מיגו דהעזה כי לא עשה לא המפקיד כל טובה. ופירושו ה'''תוספות''' בשם '''ריב"א''' שהעזת פנים היא כשבעל הדין מכיר בשקרו, ויודע בברי אם דבריו אמת אם לאו.  

ונראה לתרץ את רש"י, שרש"י לשיטתו ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=107&format=pdf ב"ק קז א ד"ה מעיז]) שבפיקדון גם כופר הכל חייב שבועה, וממילא אין למודה במקצת בפיקדון מיגו שיכול היה לכפור הכל.

הראשונים שסוברים 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה, לשיטתם, עפ"י סוגיה מפורשת. ב'''גמרא '''([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=3&format=pdf בבא מציעא ג א]) שאל רבה, מפני מה על [[מודה במקצת]] להישבע מדאורייתא כי אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל [[כופר הכל]] שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת ראשונים רבים, כדוגמת '''התוספות''', ה'''רמב"ן''', ה'''רשב"א''' ו'''ריטב"א''' (כולם בב"מ ג א ד"ה "מפני מה"), שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, משום שלכפור בכל התביעה כולה זו העזה יותר גדולה מלכפור בחלק מהתביעה. לכן בטלה ראיית המיגו, וייתכן שטענתו, שחייב רק חלק מהתביעה, שקרית, וחייב הוא באמת את כל סכום התביעה, ומה שלא שיקר וכפר הכל הוא מפני שלא העיז לעשות כן, ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו.

נביא דוגמא נוספת לכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן' בחידושי הראשונים על דין שבועת השומרים. המיוחד בדוגמא זו הוא שהראשונים משתמשים בכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן' כדי לתרץ את קושיות הגמרא, אף שהגמרא עצמה תירצה את קושיותיה בתירוצים אחרים, אשר נדחו עפ"י הראשונים והפוסקים מההלכה.

הקשה רבא ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=26&daf=45b&format=pdf שבועות מה ב]) כיצד ייתכן שהתורה ציוותה על שומר שטוען שהפיקדון נאנס להישבע על כך, והלא יהא השומר נאמן לומר בלא שבועה שהפיקדון נאנס, במיגו שיכול היה לומר שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמירה. עונה על כך הגמרא ששבועת שומר על אונס היא רק במקרה בו יש עדים שראו את ההפקדה, ולא יכול השומר לטעון להד"ם. המשיך רבא והקשה שיהא השומר נאמן לטעון 'נאנסו' בלא שבועה במיגו שיכול היה לטעון 'החזרתי', ותירצה הגמרא שמדובר כשיש שטר על הפיקדון, ולכן וודאי לא החזיר השומר רת הפיקדון, שהרי 'שטרך בידי מאי בעי'. העולה מדברי הגמרא הללו, שבמקרה בו אין עדי הפקדה או אין שטר הפקדה, יהא נאמן השומר לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי או במיגו דלהד"ם.

אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה מעתה), '''הרשב"א''' (ד"ה ומיהו) וה'''ריטב"א''' (ד"ה ואכתי),  מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמרא שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית רבא מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו' בה יכול היה להיפטר בלא שבועה, להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן אין נפקד נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם או  החזרתי הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח את טענתו. וכך פסק ה'''רמ"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x11262 רצו א]).

ה'''ר"י מיגש''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32307&st=&pgnum=66 שבועות מה א ד"ה איתמר], הובא ב[http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=734&hilite= רא"ש, שבועות ז ג]) כותב כי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אלא רק לאפטורי מממון. טעם 'מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן' הוא שכדי לפטור משבועה אותה חייבה התורה יש להביא הוכחה חזקה, ומיגו אינו ראיה מספיק חזקה כדי לפטור מחיוב התורה לברר החשדות ע"י השבועה.

<BR/>כלומר לפי הר"י מיגש כל מיגו, גם מיגו שאינו העזה, לא פוטר משבועה, אלא רק מממון. ומוכיח הר"י מיגש דין זה מתוך דין מודה במקצת, שחייב שבועה על אף פי שיש לו מיגו, שיכול היה לכפור הכל. העולה מדברי הר"י מיגש, שהוא לא למד את שאלתו ותשובתו של רבה כשאר הראשונים דלעיל, שהרי אם מיגו דהעזה לא אמרינן, אין ראיה ממודה במקצת דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, שהרי מיגו זה של מודה במקצת הוא מיגו דהעזה, כתשובתו של רבא, וזו הסיבה שאין לו מיגו להיפטר משבועה. אלא דעת הר"י מיגש היא שמיגו דהעזה אמרינן, ולכן המיגו שיש למודה במקצת- שיכול היה לכפור הכל ולהיפטר- הוא מיגו טוב, ומה שלא נפטר משבועה במיגו הוא מסיבה אחרת: שלא אמרינן מיגו, כל מיגו ואפילו מיגו טוב, לאפטורי משבועה.  

עפ"י ה'''פני יהושע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14634&st=&pgnum=141&hilite= ב"מ ג ד"ה מפני מה]) וה'''תומים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14447&st=&pgnum=108 פב כללי מיגו קיג]), גם '''רש"י''' סובר שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, כר"י מיגש. הם מוכיחים כן מפירושו לסוגיה בב"מ ג, בו הסביר את שאלת רבה 'מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע'- מדוע לא יפטר משבועה מדין [[משיב אבידה]] (ולא מדין מיגו, כפירוש התוס'). מוכח שלרש"י מיגו רגיל (מטענת פטור לטענת פטור) לא פוטר משבועה, ורק מדין משיב אבידה, שהוא מיגו יותר טוב (שיכול היה לכפור הכל ולהיפטר לגמרי, והחליט להתחייב ולהחזיר חלק), סברה הגמ' לפטור את המודה במקצת משבועתו.

אומר הרמב"ן, כי לא מצינו בשום מקום שאמרה התורה שלמיגו דהעזה אין כח הוכחה כלל, ושאין האדם נאמן על ידו כלל, ומוסיף כי פירוש דברי הגמרא "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" אינו שלא ייתכן כלל שאדם יעיז פניו, אלא שאין אנו סומכים לגמרי שאדם זה היה מעיז פניו, אלא חוששים שמא לא היה מעיז.  

<BR/>ביאור הדברים הוא שכשיש לאדם מיגו דהעזה, אין בידינו ידיעה וודאית שלא היה מעיז בטענה האחרת, אלא אנו מסופקים אם היה האדם מעיז או לא מעיז, שכן ייתכן שאדם זה הוא אדם עז רוח, שכן היה מעיז פניו בפני בעל חובו, וכלפי אדם שכזה חזרה ראיית המיגו. לפיכך, ראיית 'מיגו דהעזה' אמנם אינה ראייה חזקה וודאית שהאדם דובר אמת, שמא לא היה מעיז, אך מנגד מיגו דהעזה הוא "מיגו חלש", או כלשון הר"ן "מיגו גרוע", הוא כן יוצר בליבנו ספק מסוים, שמא בעל דין זה כן היה מעיז פניו.

לעומת זאת, בדיני שבועות, אין מיגו דהעזה פוטר מהחיוב להישבע. כי כאשר התורה הטילה על האדם חיוב שבועה כדי לברר את החשדות שעליו, אף שיש לו מיגו דהעזה שהוא כעין ראיה חלשה, ובית-הדין מסופקים אם היה מעיז או לא היה מעיז, חלה עליו חובת השבועה שהטילה עליו התורה ועליו להישבע, שכל זמן שאין אנו יודעים בוודאי, בראיה ברורה, שדבריו אמת אף ללא שבועה, נשארת לחול עליו חובת בירור המושלם שהטילה התורה, ויזכה בדין רק ע"י השבועה.

===קושיות האחרונים על תירוץ הקצות===

הקשה '''הקהילות יעקב''' (ב"מ ג) על תירוץ '''קצות החושן''', וכן הקשה בספר '''טבעת החושן''' (ח"ב עמ' 96) בשם '''אבני החושן''', מדוע בממון לא חיישינן שמא הסיבה שהאדם מכחש בחברו היא מחמת 'ספק מלוה ישנה', כבשבועה. והרי  כשטעם הטענה של האדם הוא 'ספק מלוה ישנה' אזי המיגו שיש לבעל טענה זו הוא מיגו דהעזה, שאדם החשוד שכופר בתביעת חברו שום 'ספק מלוה ישנה' אינו אדם המעיז פניו, כפי שכתב הקצות לגבי שבועה.

<BR/>השיב '''הקה"י''' 'בדרך פלפול' (כלשונו) ותירץ כי מחמת ספק מלווה ישנה לא יבוא אדם לחטוף ממון מחברו, אלא רק יהיה מוכן לעכב ברשותו ממון חברו הנמצא אצלו. ועל כן, במיגו דהעזה בו טוען האדם על סכום אכילת העיזים מתוך שיכול היה לחטוף העיזים ולטעון שקנה אותם, לא חיישינן שסיבת תביעתו היא 'ספק מלווה ישנה', שמשום ספק מלווה ישנה לא היה חוטף העיזים של חברו.

עוד הקשה '''טבעת החושן''', כי לפי הסוברים "חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא" אין תירוץ הקצות נכון, וב'''רא"ש''' משמע שגם הסובר "מיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא" סובר כי לא אמרינן מיגו דהעזה בשבועה, ואין תלות בין שתי ההלכות הללו. 

<BR/>ונראה בפשטות שאכן אין הקצות מתרץ שיטה זו, אלא תירץ רק השיטה דאליבא דהילכתא, כשו"ע שפסק כרי"ף וכרמב"ם "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", וכדברי הרשב"א.

===ביאור התוספות עפ"י תירוץ הש"ך השני והפני יהושע===

לכן תירץ ה'''פני יהושע''', וכן כתב '''הש"ך''' בתירוצו השני, שתוספות כיוונו בתירוצם לחלק בין מיגו דהעזה בממון למיגו דהעזה בשבועה, שמיגו דהעזה בממון אמרינן ובשבועה לא אמרינן.  

====קושייה על ביאור הפני יהושע====  

אומר '''התוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=5b&format=pdf בבא בתרא ה א ד"ה ובא]) שאדם לא נאמן לטעון 'פרעתיך בתוך זמן ההלואה' במיגו ד'פרעתיך עתה ושכחת', כי לא חציף אדם לומר פרעתיך עתה ושכחת. (אמנם אין זה מיגו דהעזה רגיל, שהרי בשתי הטענות, הן בטענה שטוען בפנינו והן בטענת המיגו בעל הדין מכיר בשקרו, ויודע הן שלא פרע אתמול והן שלא פרע עתה, אך יש כאן העזה אחרת- לומר למלווה שעתה ממש פרעתיך- זו טענה שיש בה יותר העזה מלטעון 'פרעתיך אתמול ושכחת') והנה, מיגו דהעזה זה הוא בממון, ובכל זאת אומר התוספות שלא אמרינן מיגו זה כי הוא מיגו דהעזה. (ולא כדעת '''בעל העיטור''' ו'''התרומות''', הובאו דבריהם בביאור ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x9474 עח סקי"ח)],  הפוסקים כי כל הנאמן לומר 'פרעתיך עתה' נאמן במיגו לטעון 'פרעתיך בתוך הזמן'.)

יש להעיר על שתי שיטות אלה, כי שבועת הנשבעים ונוטלין המעניקה את הנאמנות למיגו, היא שבועת מדרבנן. ולפי זה, מדאורייתא הטוען שהעיזים הזיקו לו אינו נאמן במיגו, ורק לאחר שחכמים תקנו את השבועה חזר לו המיגו, והוא נאמן מדאורייתא. וכן העיר בספר '''משפט ערוך''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=50442&st=&pgnum=367 פב, כללי מיגו, {282}]),  ונשאר על כך ב'צריך עיון'.