הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"

ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=70&format=pdf בבא בתרא ע א]) פסק רב חסדא: כי מפקיד שבידו שטר הפקדה התובע שומר כי יחזיר לו את פקדונו, נאמן השומר לטעון כנגדו שהחזיר לו כבר את הפיקדון ולהישבע על כך, במיגו שהיה יכול לטעון ולהישבע כלפי המפקיד שהפיקדון נאנס. כלומר: שומר הטוען 'נאנס הפיקדון', (או בלשון הש"ס 'נאנסו') טענתו נאמנת אם ישבע שאכן כך היה. אם כן, כאשר טוען השומר כי החזיר את הפיקדון למפקיד, ואף נשבע על כך, יהיה נאמן בטענתו שהחזיר מדין מיגו.

==דין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' וטעמו==

מיגו דהעזה הוא מיגו בו טענה א', כלומר הטענה אותה יכול היה האדם לטעון ולזכות על ידה בדין היא טענה של העזה, כלומר טענה שבעל הדין מכיר בשקרה, ויודע בוודאות אם טענת שקר היא אם לאו, וכדי לטעון אותה על האדם להעיז פניו בפני בעל דינו, שהרי בעל דינו מכיר בשקרו. במקרה כזה, לפי ראשונים רבים (כדלקמן) בטלה ראיית המיגו, ולא יזכה האדם בדין בטענתו הנוכחית שטוען.

 

ובהרחבה: במיגו דהעזה, כשטוען האדם את טענה ב', לא נוכל לומר שישנה ראיה שדבריו אמת, שאם היה שקרן היה טוען את טענה א' וזוכה. זאת משום שטענה א' אותה יכול היה לטעון ולזכות על ידה היא טענה של העזה, כלומר טענה שבעל הדין מכיר בשקרה, ויודע בוודאות אם היא אמת או שקר.

הראשונים שעל פיהם 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה עפ"י פסיקה מפורשת בתלמוד. בגמרא ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=3&format=pdf בבא מציעא ג, א]) שאל רבה, מפני מה מודה במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שאכן אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל כופר בכל שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת '''התוס'''' (ד"ה )וה'''רמב"ן''' (ד"ה) רשב"א ריטבא, שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, משום שלכפור בכל התביעה כולה זו העזה יותר גדולה מלכפור בחלק מהתביעה, ולכן בטלה ראיית המיגו, וייתכן שטענתו, שחייב רק חלק מהתביעה, שקרית,  וחייב הוא באמת את כל סכום התביעה, ומה שלא שיקר וכפר בכל הוא מפני שלא העיז לעשות כן, ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו.

 

ה'''ר"י מיגש''' (שבועות מה א) כותב כי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אלא רק לאפטורי מממון. כלומר לפי הר"י מיגש כל מיגו, גם מיגו שאינו העזה, לא פוטר משבועה, אלא רק מממון. ומוכיח הר"י מיגש דין זה מתוך דין מודה במקצת, שחייב שבועה על אף פי שיש לו מיגו, שיכול היה לכפור בכל. העולה מדברי הר"י מיגש, שהוא לא למד את שאלתו ותשובתו של רבה כשאר הראשונים דלעיל, שהרי אם מיגו דהעזה לא אמרינן, אין ראיה ממודה במקצת דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, שהרי מיגו זה של מודה במקצת הוא מיגו דהעזה, כתשובתו של רבא, וזו הסיבה שאין לו מיגו להיפטר משבועה. אלא דעת הר"י מיגש היא שמיגו דהעזה אמרינן, ולכן המיגו שיש למודה במקצת- שיכול היה לכפור בכל ולהיפטר- הוא מיגו טוב, ומה שלא נפטר משבועה במיגו הוא מסיבה אחרת: שלא אמרינן מיגו, כל מיגו ואפילו מיגו טוב, לאפטורי משבועה.

 

יש להדגיש כי כדי שמיגו יהיה 'מיגו ממעיז למעיז', צריכות להיות שתי הטענות, הן הטענה הנטענת עתה והן טענת המיגו, באותה רמה של העזה. אבל אם בטענה אחת יש יותר העזה מהטענה השנייה, שבטענה האחת יש העזה גדולה ובשנייה יש רק העזה מועטת, יהא זה מיגו דהעזה דלא אמרינן, שסוף סוף לא היה מעיז האדם לטעון טענה שיש בה יותר העזה מבטענתו הנוכחית, ובטלה ראית 'מה לי לשקר'.   

הקשו הראשונים על דין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' מסוגיות מפורשות בהן מוכח שמיגו דהעזה הוא בהחלט מיגו טוב, ועל ידו זוכים בדין. ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבועות מב ב ד"ה), וה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=107&format=pdf בבא קמא קז א ד"ה עירוב], ו[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=52b&format=pdf בבא בתרא נב ב ד"ה דברים]), מוכיחים מתוך כמה סוגיות שאמרינן מיגו דהעזה.  

המקור הראשון ממנו מוכח שאמרינן מיגו דהעזה הוא ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=31&format=pdf בבא בתרא לא א]), שנאמן לטעון אדם 'קרקע זו היא של אבותי שלקחו מאבותיך', במיגו שיכול היה לטעון 'ממך קניתיה'. והנה, טענת 'של אבותי לקחו מאבותיך' אינה טענה עם העזת פנים, ואין בעל הדין מכיר בשקרה, ולעומת זאת הטענה בה יכול היה לזכות, 'ממך קניתיה', היא טענה עם העזה, שבעל הדין מכיר בשקר טענה זו!

מקור נוסף לכך שאמרינן מיגו דהעזה מביא התוס' מה'''משנה''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=15b&format=pdf כתובות טו ב]), שנאמן אדם לטעון 'שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו', במיגו שיכול היה לטעון 'לא היתה השדה של אביך מעולם'. גם מיגו זה הוא מיגו דהעזה- כי בטענת 'קניתי מאביך' אין בעל הדין מכיר בשקר, ואינו יודע אם אמת אומר חברו אם לאו, אך בטענת 'לא היתה של אביך מעולם' הוא מכיר בשקר היטב, והווי העזה.

מקור שלישי בו מוכח כי מיגו דהעזה אמרינן הוא ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=36&format=pdf בבא בתרא לו א]), בסוגיית 'הנהו עיזי דאכלי חושלא'. אומרת הגמרא שאדם שנכנסו עיזים לחצרו ואכלו מפירותיו, נאמן לטעון שהעיזים אכלו פירות בשווי של כל העיזים, במיגו שיכול היה לטעון שקנה את העיזים והן שלו. והרי זה מיגו דהעזה, שבעלי העיזים אינו יודע כמה אכלו העיזים, אך יודע בוודאי אם מכרן או לא, ומוכח שמיגו דהעזה אמרינן!  

אמנם יש להעיר כי '''תוס'''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=52b&format=pdf בבא בתרא נב ב ד"ה דברים]) דוחה את הראייה מסוגיה זו, ומעמיד סוגיית 'הנהו עיזי' במקרה בו מדובר שבעל העיזים יודע בברי כמה אכלו העיזים, וטוען שלא אכלו כ"כ הרבה כטענת בעל החצר, ולכן נאמן בעל החצר בדין מיגו, שמיגו זה הוא מיגו ממעיז למעיז.

'''התוספות''' (בבא קמא קז א ד"ה עירוב) מתרצים באופן אחר מדוע בסוגיית 'עיזי דאכלי חושלא' ובסוגיית 'שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו' אמרינן מיגו, אף דהווי מיגו דהעזה. וזו לשונם:  

אולם, עפ"י דברי ה'''איילת השחר''' (בבא בתרא ה א) נראה שגם בדעת התוספות אכן ניתן לתרץ את הסוגיות עפ"י התירוץ 'מיגו דהעזה בממון אמרינן, ובשבועה לא אמרינן'. מסביר האיילת השחר שמיגו דהעזה של 'פרעתיך עתה' הוא מיגו דהעזה מיוחד, ודווקא בו לא אמרינן מיגו דהעזה אפילו בממון. ומבאר האילת השחר שהעזת המיגו לא נמדדת רק כלפי בעל הדין המכיר בשקרו, אלא גם כלפי דעת העולם, כיצד רואה העולם את הטענה הנוכחית, ואת הטענה אחרת, הזוכה. ואמנם מיגו שבו יש טענת העזה כלפי בעל הדין- בממון אמרינן, אך מיגו בו יש העזה 'כלפי העולם' גם בממון לא אמרינן, שאין אדם רוצה לטעון טענה שבעיני העולם נראית לא הגיונית ושקרית, כטענת 'פרעתיך עתה ושכחת', אף שטענה זו זוכה בדין, לעומת טענת 'פרעתיך אתמול ושכחת' שנראית בעיני העולם כפחות שקרית. בהעזה כזו שכלפי העולם- לא אמרינן מיגו דהעזה כלל.

ונראה להוסיף ולחזק דברי האיילת השחר, עפ"י פירוש '''התוספות''' בסוגית 'רבא בר שרשום' (בבא בתרא דף לג א ד"ה מיגו) בו מסביר תוספות  שאם אדם היה טוען כנגד יתומים 'לקוחה השדה בידי' היה נאמן, אך עתה כשטוען יש לי חוב אחר שחייבים לו היתומים, אינו נאמן על חוב זה במיגו, שמיגו זה הוא מיגו דהעזה. וקשה, הרי מיגו דהעזה בממון אמרינן! והנה בתוך דבריו מסביר התוספות שלא היה בעל הדין מיעז לומר כן, כיוון דנפק קלא בעולם שהשדה אינה שלו. לפי דברי האיילת השחר הדברים ברורים: כיוון שיש קול בעולם שהשדה אינה שלו, לא היה מיעז פניו כלפי העולם וטוען טענה שהעולם חושב אותה כשקרית, אף שהיא טענה זוכה, כביאורו של האיילת השחר. ועל כן מיגו דהעזה כזה אף בממון לא אמרינן.

ה'''קובץ שיעורים''', ה'''גר"ש שקאפ''' וה'''קהילות יעקב''' התייחסו גם הם לסתירה בין הסוגיות הש"ס, אי אמרינן מיגו דהעזה או לא אמרינן, והסבירו את חילוק המופיע בראשונים בין מיגו דהעזה בממון דאמרינן ובין שבועה דלא אמרינן, עפ"י היסוד שחודש באחרונים בדין מיגו. מפורסם חידוש האחרונים (קובץ שיעורים ח"ב ג, חידושי הגר"ש שקופ ב"מ ה וכתובות כד, קהילות יעקב ב"מ ג') שדין מיגו אינו רק ראיה שכלית לאמיתות הטענה, אלא מיגו משמש גם  כ'כח הטענה'. הקובץ שיעורים מבאר את 'כח הטענה' כדין הקובע כי מכח הטענה שהיה בעל הדין יכול לטעון ולזכות בה, גם טענתו הנוכחית מתקבלת. הקהילות יעקב לומד את דין 'מיגו הכח טענה' באופן מעט שונה, ומגדיר כי המיגו  משווה את בעל המיגו להיות 'מוחזק' בחפץ, שכיוון שיכול לזכות בבית הדין בחפץ ע"י טענה בלבד, נחשב החפץ תחת רשותו, והוא המוחזק בו, ולא המרא קמא, ובאופן דומה כתב בחידושי הגרש"ש ב"מ ה'. בכל מקרה, לפי ההתבוננות על מיגו כ'כח הטענה', מיגו אינו משמש כראיה, אלא כהנהגה בה אנו מנהיגים את המציאות אף שהיא אינה ידועה לנו על פי ראיות והוכחות.

לפי חידוש זה בדין מיגו, תירצו הקוב"ש, הגרש"ש והקהילות יעקב מדוע מיגו דהעזה אמרינן בממון ולא בשבועה. מיגו דהעזה אכן אינו יכול  לשמש כראיית 'מה לי לשקר', שהרי אין בו בירור והוכחה שבעל המיגו דובר אמת. אמנם "כח הטענה" קיים גם במיגו דהעזה, שעצם העובדה שיש בידו כח ויכולת לזכות בטענה אחת (אפילו שהיא בהעזה)- נותנת לו את הכח לאותה טענה שטוען עכשיו, או לפי דרכו של הקה"י- ע"י היכולת לזכות בחפץ בטענה בעלמא, הוא נחשב כבר עתה כמוחזק בחפץ, ואין להוציא ממנו ממון בלא ראיה ברורה. לכן במיגו שבו אדם נפטר מחיוב ממון, מועיל מיגו דהעזה, מחמת 'כח הטענה' שיש לו.

 

העולה מהנ"ל, שהסכמת האחרונים להלכה היא שמיגו דהעזה לאפטורי מממון אמרינן, משבועה לא אמרינן. וכן הביא להלכה הרב זלמן נחמיה גולדברג בספרו '''משפט ערוך''', בסיכום כללי מיגו.