הבדלים בין גרסאות בדף "עיקר וטפל בברכות"
(יצירת דף עם התוכן "{{מקורות|ברכות ו ה|ברכות מד א|ברכות ג ה|אורח חיים ריב א|}} == משנה וגמרא == ה'''משנה''' (ברכות ו ) א...") |
|||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
ה'''משנה''' (ברכות ו ) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל. | ה'''משנה''' (ברכות ו ) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל. | ||
וה'''גמרא''' (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת. | וה'''גמרא''' (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת. | ||
<BR/>מסבירים ה'''תוספות''' (ד"ה באוכלי) שהיו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המליחות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות. ומעירים התוספות שבאמת במקרה כזה יש לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו זמן אלא קודם לכן. או אפשר שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. | |||
<BR/>ב'''תוספות הרא"ש''' (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסופן שדעת '''רבנו חננאל''' שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע בדבריו שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. | |||
<BR/>אמנם ב'''פסקי הרי"ד''' (מד א ד"ה מתני') משמע שלמד שהמליח הם הפירות עצמם, והם פירות מיוחדים שהיו חשובים מן הפת עצמו, ולכן מברך עליהם דווקא שהם העיקר. | |||
גרסה מ־01:03, 19 בינואר 2018
| משנה: | ברכות ו ה |
| בבלי: | ברכות מד א |
| ירושלמי: | ברכות ג ה |
| רמב"ם: | אורח חיים ריב א |
משנה וגמרא
המשנה (ברכות ו ) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.
והגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.
מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שהיו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המליחות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות. ומעירים התוספות שבאמת במקרה כזה יש לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו זמן אלא קודם לכן. או אפשר שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן.
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסופן שדעת רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע בדבריו שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל.
אמנם בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני') משמע שלמד שהמליח הם הפירות עצמם, והם פירות מיוחדים שהיו חשובים מן הפת עצמו, ולכן מברך עליהם דווקא שהם העיקר.