9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)"
המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית) (עריכה)
גרסה מ־06:52, 6 בדצמבר 2016
, 06:52, 6 בדצמבר 2016אין תקציר עריכה
| שורה 24: | שורה 24: | ||
==שיטת התוספות== | ==שיטת התוספות== | ||
ה'''תוספות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (ל א ד"ה לאו)] כתבו לחלוק על רשב"ם ולדעתם אם המחזיק טוען 'לפני מכרה לך' או שטוען שהחזיק המוכר יום אחד, נאמן אף בלא חזקת ג' שנים, ומה שבההוא דדר בקשתא בעיליתא אמרה הגמרא שגר בעלייה ד' שנים, זהו מפני ששם יש למערער עדי מרא קמא, ואינו דומה לעובדא דידן שליכא עדות מרא קמא. | ה'''תוספות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (ל א ד"ה לאו)] כתבו לחלוק על רשב"ם ולדעתם אם המחזיק טוען 'לפני מכרה לך' או שטוען שהחזיק המוכר יום אחד (ראה להלן דברי המהרש"א), נאמן אף בלא חזקת ג' שנים, ומה שבההוא דדר בקשתא בעיליתא אמרה הגמרא שגר בעלייה ד' שנים, זהו מפני ששם יש למערער עדי מרא קמא, ואינו דומה לעובדא דידן שליכא עדות מרא קמא. | ||
<BR/>ומסיבירים התוספות שגם אם אין לו חזקת ג' שנים, כאשר טוען 'לפני מכרה לך' או 'גר בה המוכר יום אחד', הרי יש לו מיגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם, שהרי למערער אין עדי מרא קמא. | <BR/>ומסיבירים התוספות שגם אם אין לו חזקת ג' שנים, כאשר טוען 'לפני מכרה לך' או 'גר בה המוכר יום אחד', הרי יש לו מיגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם, שהרי למערער אין עדי מרא קמא. | ||
<BR/>אלא שמוסיפים תוספות ואומרים שזה ייתכן רק כאשר מתחילה טוען טענה זו, אבל אם אחר שכבר הודה שהמערער הוא מרא קמא ולא טען 'בפני מכרה לך' הרי כבר הודה שהיא של המערער, ואם ירצה שוב לטעון 'בפני מכרה לך' לא יוכל לפי שזהו [[מיגו למפרע]], ומיגו למפרע לא אמרינן. והוכיחו זאת תוס' מהגמרא שם שאומר לו ר' חייא שאם יביא עדות יום אחד של המוכר יהיה נאמן, ואינו נותן לו אפשרות נוספת לטעון 'בפני מכרה לך' וזאת מאחר שכבר טען טענתו והפסיד את המיגו שיכל לטעון 'ממך קניתיה'. ומה שאומרת הגמרא בסוף בשם רב שאם היה טוען 'בפני מכרה לך' הכוונה שאם מתחילה היה טוען כך, ולא שטוען כך עכשיו אחרי שכבר טען טענה שאין בה מיגו. | <BR/>אלא שמוסיפים תוספות ואומרים שזה ייתכן רק כאשר מתחילה טוען טענה זו, אבל אם אחר שכבר הודה שהמערער הוא מרא קמא ולא טען 'בפני מכרה לך' הרי כבר הודה שהיא של המערער, ואם ירצה שוב לטעון 'בפני מכרה לך' לא יוכל לפי שזהו [[מיגו למפרע]], ומיגו למפרע לא אמרינן. והוכיחו זאת תוס' מהגמרא שם שאומר לו ר' חייא שאם יביא עדות יום אחד של המוכר יהיה נאמן, ואינו נותן לו אפשרות נוספת לטעון 'בפני מכרה לך' וזאת מאחר שכבר טען טענתו והפסיד את המיגו שיכל לטעון 'ממך קניתיה'. ומה שאומרת הגמרא בסוף בשם רב שאם היה טוען 'בפני מכרה לך' הכוונה שאם מתחילה היה טוען כך, ולא שטוען כך עכשיו אחרי שכבר טען טענה שאין בה מיגו. | ||
| שורה 32: | שורה 32: | ||
<BR/>אמנם '''ר"י''' חולק על זה וסובר שכיון שזהו מיגו במקום עד אחד, אין המוכר היה נאמן בטענת 'ממך קניתיה' מיגו שיכל לטעון 'לא היו דברים מעולם' שהרי זה הלוקח מכחישו, שיודע ששל הערער היתה. | <BR/>אמנם '''ר"י''' חולק על זה וסובר שכיון שזהו מיגו במקום עד אחד, אין המוכר היה נאמן בטענת 'ממך קניתיה' מיגו שיכל לטעון 'לא היו דברים מעולם' שהרי זה הלוקח מכחישו, שיודע ששל הערער היתה. | ||
ה'''מהרש"א''' כותב שמחלוקת זו בין רשב"א לר"י לגבי עדות יום אחד של המוכר, נכונה היא גם לגבי תחילת דברי התוס', כאשר המוחזק '''טוען''' שגר בה המוכר יום אחד, שר"י שמחמיר ואומר שלא תועיל עדות יום אחד יסבור שגם טענה על יום אחד לא תספיק. | |||
==שאלת הראשונים בסוגיה== | ==שאלת הראשונים בסוגיה== | ||
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? <BR/> חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה. | כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? <BR/> חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה. | ||