הבדלים בין גרסאות בדף "אבידה מדעת"

בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.

'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.

אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד).

אבל '''הש"ך''' (ג) כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.

ובספר '''נתיבות המשפט''' (א) כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.

ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד הייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.

[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]