הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג)  ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40448&st=&pgnum=153 תה ט ד"ה מ"ט אנוסים]) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2129 אורח חיים תה יד]) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות]) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

לעומתו, '''רש"י''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה הכי גרסינן אפשר]) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

פוסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 יורה דעה קמב טו]) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף  שבדבר שאינו מתכוון - מותר.  וכותב שם ה'''ש"ך''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 לד]) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.