הבדלים בין גרסאות בדף "הכורת אילן חבירו או אוכל פירות שדהו בטענה שמכרם לו"

וראה לקמן "בביאור מחלקות הרש"ש ורבינו מאיר שמחה" שנחלקו בכך גם האחרונים.

כתב בספר '''אפוד בד''' (סימן עא, ג) שעולה מדברי הרשב"ם שהבירור של לא חציף הוא וודאי, ומשו"ה כתב (בד"ה ואמר) שהאמירה 'אלך ואגדור' צריכה להיות 'לפנינו' כדי לפרסם דהוא הולך לאכול מפירות השדה, ולכן וודאי שהוא נאמן שהקרקע שלו, שהרי פירסם הדבר והראה דאינו ירא שידעו הבעלים שהוא יורד לאכול מהפירות.

ומדברי '''התוס'''' שאמרו שסברת לא חציף רק יוצרת ספק לבי"ד שמא המחזיק צודק בטענתו ולכן מספק לא מוציאים ממנו דמי הפירות שאכל, ועל פירות העתיד מספק אינו יכול להוציאם מהמערער - לכן כתבו (ד"ה אי) שאפשר ללקט אפילו בצנעא, דסגי בהכי ליצור ספק.

כאמור לעיל הגמרא ביארה דמי שטוען שקנה את פירות השדה נאמן משום שיש אומדנא שהפירות שייכים לו, שאין אדם חצוף, הקשו '''התוס'''' (ד"ה ואי) מדוע צריך כלל לטעם זה, דהרי מדובר שהפירות הם תחת ידו, ויש חזקה שכל מה שתחת יד האדם שייך אליו, דהרי איננו מחזיקים אנשים בגזלנות.

וצריך ביאור במה נחלקו, וכתב '''התורת חיים''' (ד"ה ואי) שלדעת התוס' רק כאשר אדם נכנס לתוך ביתו של חבירו ונוטל כלים שלא בפניו וטוען שקנה ממנו לפני כן אינו נאמן משום דלאו אורח ארעא לומר ללוקח שיכנס לרשותו הפרטית של המוכר וליטול כליו, וחיישינן לגניבה, אך כאשר טען שקנה פירות משדהו – נאמן, דאורח ארעא לומר ללוקח ללקוט בעצמו פירות מהשדה. ומעין סברא זו כתב הנתיבות (קלז, ב).

והקשו '''האחרונים'''['''ב"ח''' (קלז, א), '''תומים''' (שם), '''ש"ך''' (שם, א), '''נתיבות''' (שם, ב).]שהרי מבואר בגמרא ב"מ (דף קי ע"א) דשטר משכנתא דסורא דנכתב בו שהשדה ממושכנתא ל'שנים' בלי פירוט כמה שנים היה, שהמלוה טוען קיבלתי שלוש שנים והלוה אומר שקיבלת לשני שנים, וקדם המלוה ואכל פירות השנה השלישית - אין המלוה צריך להחזיר דמי הפירות שאכל כיון דאפשר לברר שהקרקע היתה ממושכנת לג"ש ע"י עדים החתומים בו או ע"י אנשים מהעולם, ואם יוציאו מהמלוה הבי"ד יצטרכו להשיב לו רכושו אחרי כן ולא מטריחנין בי"ד בכדי.

אך הכא דירד לפירות הרי הספק הוא בטענותיהם, והתפיסה היא לפני שנולד הספק, דהמחזיק טוען שירד לפירות, והמערער טוען דהוא גנבם – לכן משאירים אצל המוחזק, ואם אינו מוחזק בהם - נאמן מטעם של לא חציף כמובאר בסוגין.

מבואר בגמרא שאם טוען קניתי קרקע ולא בירר דהחזיק ג"ש הדרא ארעא ופירי, ואם טען לפירות ירדתי נאמן לפירי אפילו בלי בירור דהיה ג"ש.

ב. '''הגידולי שמואל''' (ד"ה ובזה) תירץ דהכא שטוען קניתי קרקע לפירותיה וירד ואכל את הפירות איכא תרתי, גם סברת לא חציף, וגם מיגו דלפירות ירדתי, ובמקרה כזה הקרקע חוזרת אך הפירות נשארים, דאילו לעיל יש רק מיגו לפירות ירדתי – כיון דלא שייך התם סברת לא חציף דכאשר אכל ההוא גברא, רב אידי בר אבין לא יכל לעכב בעדו, דלא איתברר דהוא קרוב, ולכן חוזרים הקרקע והפירות.  

כתבו '''התוס'''' (ד"ה איזיל) שרב יהודה אמר שמי שאומר אלך ואגדור פירות מאילן חבירו שקניתי ממנו נאמן, ופירשו שהכוונה ללקט פירות, ולא גרסו אלך ואגזור דקל חברי.

ולכן הכא הוא פרסם שהולך לקוץ דקל חבירו – ולכן נאמן, ואילו התם בב"ק הוא לא פירסם בתחילה 'אלך ואקוץ' ומשו"ה אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוץ'.

'''הרמב"ן''' (ד"ה לאו) הביא דעת איכא דמפרשי דסברי דאין צריך לומר בתחילה 'אלך ואלקוט' כדי לברר דאין אדם חציף, אלא דכיון דעושה מעשה חציפות נאמן שקנה פירות לאכילה.

אך קשה לשיטת '''הרמב"ן'''[וכן הקשו '''הרשב"א''' (ד"ה מ"ט) '''והריטב"א''' (ד"ה ואי) '''והנימוקי יוסף''' (ד"ה ואגדיריה).]כיצד הגמרא השוותה בין המקרים , ותירץ הרמב"ן (שם) דכאשר החזיק זמן רב בקרקע הרי יוצא עליו קול שאוכל קרקע חבירו, וזה ברמת החציפות כמי שמפרסם שהולך לאכול פירות חבירו. וכ"כ מדעתו '''באבן האזל''' בדעת הרמב"ם (טוען ונטען ט, ו).

הקשה '''רבי עקיבא איגר''' (ד"ה יעויין) דהעולה מדברי הרמב"ן דכאשר איכא סברת לא חציף – נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו', ואילו כאשר איכא רק מיגו אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו' במיגו 'דלא קצצתי'.  

וכתב דכאשר יש למחזיק מיגו דלהד"ם – הרי הוא סומך על המיגו ומאבד שטרו, ויודע שכאשר יבוא המערער ויטען 'אחוי שטרך' הוא יוכיח דאיבד שטרו ע"י שיטען מיגו. אך כאשר יודע דיש לו סברת לא חציף היה אסור לו לאבד שטרו כיון דיודע דהמערער יוכל לטעון 'לפירות הורדתיך' כמובאר לקמן דף לה ע"ב ולכן אינו מרשה לעצמו לאבד שטרו.

המשיכה הגמרא 'אי הכי ארעא נמי' ובביאור קושית הגמרא נחלקו הראשונים:

ובביאור כוונתם כתב '''בחידושי רבי נחום''' (אות קפח) שהם סוברים דכאשר איכא סברת לא חציף יש מוחזק בקרקע, והביא מקומות רבים דהרמב"ן סובר כך לשיטתו.  

כתב '''הרמב"ם''' (הלכות טוען ונטען ט, ו):  

ולכן פירש שלעולם סגי בקציצה לחוד אפילו בלי מוחזק, ומה שכתב 'כיון שנכרת הרי הוא כשאר המטלטלין' לבאר דכיון דטוען הקוצץ דהדקל נמכר לקציצתו, הרי נחשב שקנה פירות מטלטלין, ושטרא לפירי לא עבדי וכוונת הרמב"ם דאין ריעותא של אחוי שטרך. וכ"כ המאירי בדעת הרמב"ם (ד"ה זה).

כתב '''השולחן ערוך''' בסימן קלז בסעיף א: