הבדלים בין גרסאות בדף "הכורת אילן חבירו או אוכל פירות שדהו בטענה שמכרם לו"

ומצינו בגמרא שם בדף לג ע"ב מעשה: המערער אמר למחזיק 'מה אתה עושה בקרקע שלי' ואמר לו 'קניתי ממך ואכלתי שני חזקה' והלך המחזיק והביא עדים שאכל ב' שנים ולא מצא עדות על השנה שלישית, בא הדין לפני רב נחמן ואמר למחזיק שהוא צריך להחזיר קרקע ופירות.

ולכאורה צריך ביאור מה חידש ר"נ, דוודאי באה הגמרא לחדש דין, והרי פשוט דבגוונא דאין עידים על ג"ש המחזיק מחזיר קרקע ופירות.

וביאר '''רבינו יונה''' (ד"ה אמר) דשתיקת המערער ב"ש אינה נחשבת כמחילה על אכילת הפירות - לאפוקי מסברא כעין זו שהובאה לעיל כט ע"א.

וכתב ''''הרשב"ם''' (ד"ה והדרי)[וכן משמע מדברי '''הרי"ף''' (דף לד), '''הנימוק"י''' (ד"ה והדרי), '''שיטה לנ"ל''' (הובא בשטמ"ק ד"ה בשיטה).]  שהדין הנ"ל דווקא כאשר יש עדים שאכל פירות הקרקע ב' שנים, אך במצב שאין עדי אכילה אלא שהמחזיק טען שאכל ג' שנים פירות השדה ושלו הם, הרי הקרקע חוזרת אך הפירות נשארים.

והביאה הגמרא דרב יהודה גם סבר כך שהרי אמר: כשהאדם שלקח מגל, וסל או חבל בידו ואמר 'אלך ואלקט פירות דקל חברי שקניתי פירותיו ממנו'[ראה לקמן דאיכא גירסא אחרת 'אלך ואקוץ דקל שקניתי מחבירי' (וכגירסה זו נקטו הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א) אך התוס' גרסו כלפנינו.]נאמן ואין הבי"ד צריכים למנוע ממנו לעשות כך כיון דאין אדם שחצוף כ"כ ללכת לגדור פירות חבירו בלי רשות, וכיון שאמר שיעשה וליקט מסתבר שדובר אמת.

====דעת הרשב"ם====

וכתב '''הרשב"ם''' (ד"ה נאמן) שכל הדין שהאדם יכול לטעון לפירות ירדתי ולהיות נאמן הני מילי בשבועה ובדווקא על פירות שאכל אך לגבי פירות להבא אינו נאמן משום 'לא שבקת חיי לכל בריה' היינו שכל אדם ירד ויאכל מפירות חבירו.

אך הכא דירד לפירות הרי הספק הוא בטענותיהם, והתפיסה היא לפני שנולד הספק, דהמחזיק טוען שירד לפירות, והמערער טוען דהוא גנבם – לכן משאירים אצל המוחזק, ואם אינו מוחזק בהם - נאמן מטעם של לא חציף כמובאר בסוגין.

מבואר בגמרא שאם טוען קניתי קרקע ולא בירר דהחזיק ג"ש הדרא ארעא ופירי, ואם טען לפירות ירדתי נאמן לפירי אפילו בלי בירור דהיה ג"ש.

ב. '''הגידולי שמואל''' (ד"ה ובזה) תירץ דהכא שטוען קניתי קרקע לפירותיה וירד ואכל את הפירות איכא תרתי, גם סברת לא חציף, וגם מיגו דלפירות ירדתי, ובמקרה כזה הקרקע חוזרת אך הפירות נשארים, דאילו לעיל יש רק מיגו לפירות ירדתי – כיון דלא שייך התם סברת לא חציף דכאשר אכל ההוא גברא, רב אידי בר אבין לא יכל לעכב בעדו, דלא איתברר דהוא קרוב, ולכן חוזרים הקרקע והפירות.  

כתבו '''התוס'''' (ד"ה איזיל) שרב יהודה אמר שמי שאומר אלך ואגדור פירות מאילן חבירו שקניתי ממנו נאמן, ופירשו שהכוונה ללקט פירות, ולא גרסו אלך ואגזור דקל חברי.

ולכן הכא הוא פרסם שהולך לקוץ דקל חבירו – ולכן נאמן, ואילו התם בב"ק הוא לא פירסם בתחילה 'אלך ואקוץ' ומשו"ה אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוץ'.

'''הרמב"ן''' (ד"ה לאו) הביא דעת איכא דמפרשי דסברי דאין צריך לומר בתחילה 'אלך ואלקוט' כדי לברר דאין אדם חציף, אלא דכיון דעושה מעשה חציפות נאמן שקנה פירות לאכילה.

אך קשה לשיטת '''הרמב"ן'''[וכן הקשו '''הרשב"א''' (ד"ה מ"ט) '''והריטב"א''' (ד"ה ואי) '''והנימוקי יוסף''' (ד"ה ואגדיריה).]כיצד הגמרא השוותה בין המקרים , ותירץ הרמב"ן (שם) דכאשר החזיק זמן רב בקרקע הרי יוצא עליו קול שאוכל קרקע חבירו, וזה ברמת החציפות כמי שמפרסם שהולך לאכול פירות חבירו. וכ"כ מדעתו '''באבן האזל''' בדעת הרמב"ם (טוען ונטען ט, ו).

הקשה '''רבי עקיבא איגר''' (ד"ה יעויין) דהעולה מדברי הרמב"ן דכאשר איכא סברת לא חציף – נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו', ואילו כאשר איכא רק מיגו אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו' במיגו 'דלא קצצתי'.  

וכתב דכאשר יש למחזיק מיגו דלהד"ם – הרי הוא סומך על המיגו ומאבד שטרו, ויודע שכאשר יבוא המערער ויטען 'אחוי שטרך' הוא יוכיח דאיבד שטרו ע"י שיטען מיגו. אך כאשר יודע דיש לו סברת לא חציף היה אסור לו לאבד שטרו כיון דיודע דהמערער יוכל לטעון 'לפירות הורדתיך' כמובאר לקמן דף לה ע"ב ולכן אינו מרשה לעצמו לאבד שטרו.

המשיכה הגמרא 'אי הכי ארעא נמי' ובביאור קושית הגמרא נחלקו הראשונים:

ובביאור כוונתם כתב '''בחידושי רבי נחום''' (אות קפח) שהם סוברים דכאשר איכא סברת לא חציף יש מוחזק בקרקע, והביא מקומות רבים דהרמב"ן סובר כך לשיטתו.  

כתב '''הרמב"ם''' (הלכות טוען ונטען ט, ו):  

ולכן פירש שלעולם סגי בקציצה לחוד אפילו בלי מוחזק, ומה שכתב 'כיון שנכרת הרי הוא כשאר המטלטלין' לבאר דכיון דטוען הקוצץ דהדקל נמכר לקציצתו, הרי נחשב שקנה פירות מטלטלין, ושטרא לפירי לא עבדי וכוונת הרמב"ם דאין ריעותא של אחוי שטרך. וכ"כ המאירי בדעת הרמב"ם (ד"ה זה).

כתב '''השולחן ערוך''' בסימן קלז בסעיף א: