הבדלים בין גרסאות בדף "ספק הינוח וודאי הינוח"

→ העריכה הקודמת

ספק הינוח וודאי הינוח (עריכה)

גרסה מ־00:51, 5 בדצמבר 2016

נוספו 77 בתים , 00:51, 5 בדצמבר 2016

אין תקציר עריכה

א.א

בירוקרטים, עורכי ממשק, מפעילי מערכת

10,100

עריכות

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-{{תחרות כתיבה}}
+{{מקורות|בבא מציעא ב ג|בבא מציעא כה ב||גזילה ואבידה טו א-ב|חושן משפט רס ט; רסב ג}}
-{{מקורות|בבא מציעא ב ג|בבא מציעא כה ב||גזילה ואבידה טו א - ב|חושן משפט רס ט , רסב ג}}
-[[קטגוריה: אבידה ומציאה]] [[קטגוריה: בבא מציעא כה ב]] [[קטגוריה: גזילה ואבידה פרק טו]] [[קטגוריה: חושן משפט רס ט]] [[קטגוריה: חושן משפט רסב ג]]
 סוגיא זו עוסקת ביסודות ענייני השבת אבידה, מתי יוגדר הממון שלפנינו כאבידה, ומהם השיקולים השונים להכריע האם יש חיוב השבת אבידה או לא.
-== הקדמה ==
+==הקדמה==
 עד לסוגיא זו דנה '''הגמרא''' במשניות העוסקות בדין אבידות שסתמן ייאוש והדין הרי אלו שלו, ובאבידות שיש בהן סימן ואין הבעלים מתייאשים מהן. '''המשנה''' בה נעסוק מחדשת דין נוסף בהלכות השבת אבידה - 'לא יגע'. בטרם נבוא להתבונן בפרטי הסוגיות נדגיש כי ישנם שלושה עניינים שצריכים לברר ע"מ להגדיר את המצב שלפנינו ולהגיע להכרעה:
 '''1.''' האם החפץ מצוי בצורת הנחה או נפילה.
@@ שורה 10: / שורה 8: @@
 '''3.''' האם יש בחפץ סימן.
-== מצא כלי באשפה ==
+==מצא כלי באשפה==
 בסיפא של '''המשנה''' "מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו, אם מגולה נוטל ומכריז". נקדים ונדון תחילה דווקא בסיפא של המשנה, כיוון שהמצב המדובר פחות מורכב ועל כן יש להתחיל ולהתבונן מן המצב הפשוט יותר. ההבנה הפשוטה היא שמדובר בכלים שאין דרכם להיות מופקרים באשפה, וכמו"כ שיש בהם סימן, שהרי אם יש בהם סימן יטול ויכריז (ולאו דווקא למ"ד מקום הוי סימן).
@@ שורה 44: / שורה 42: @@
 ===שיטת הרא"ש===
-'''הרא"ש''' (בבא מציעא ב', ח') כותב שבמקום המשתמר לגמרי אין זו אבידה שחייב להשיבה, וגם אם יש בו סימן לא יגע (והיינו כלי מוטל באשפה). כך מסביר את הגמרא להלן (בבא מציעא לא, א) בדין טלית וקורדום בצד גדר (ו'''בתורא"ש''' (ד"ה "ואי שקיל") כתב הסבר נוסף שמדובר במקום המשתמר קצת, אך טלית וקורדום הם חפצים שדרך בעליהם להשאירם שם לשעת אחת ולשוב לקחתם, אך לא פסק כן- ואם יש סימן בחפץ במקום המשתמר קצת חייב להכריז). הרא"ש נקט בלשון "כגון ודאי הינוח", האם כוונתו דווקא בודאי הינוח אך בספק הינוח במקום המשתמר לגמרי יש ליטול ולהכריז כשיש סימן? '''הטור''' (חו"מ, רס') פוסק שבמקום המשתמר לגמרי אף ספק הינוח לא יגע, ובנו"כ שם מביאים שאלו דברי אביו הרא"ש, כ"כ להדיא '''הדרישה''' (חו"מ רס', ד"ה ..) ומשמע שסבור הרא"ש שבמקום המשתמר לגמרי כלל לא הוי אבידה, ומה שכתב "כגון ודאי הינוח" הסביר הדרישה לומר שהמציאות מתפרשת במקום המשתמר לגמרי '''כ'''ודאי הינוח. בדין מקום המשמר קצת כתב הרא"ש שלפץ המונח במקום המשתמר קצת יטול ויכריז- שנח לבעלים שהמוצא יכריז, אפילו אם הניחו שם, כיוון שמדובר במקום שמשתמר קצת ויתכן ותינטל האבידה ע"י אחרים (אמנם אין זו אבידה מדעת כיוון שסוף-סוף הוי מקום המשתמר קצת), שבכך קרוב יותר שממונו ישוב אליו ממונו, וכש"כ בספק הינוח. יוצא שהרא"ש חלוק על הר"ן בדין ודאי הינוח במקום המשתמר קצת, שהר"ן סבור שאין ליטול ולפי הרא"ש חייב להכריז, נראה שנחלקו בהערכת המציאות וסבור הרא"ש שאין דין אבידה ביד המשיב כדין מקום המשתמר קצת אלא עדיף טפי שבכך קרוב לוודאי תשוב האבידה לבעליה ע"י ההכרזה. ובמקום שאינו שמור כלל ואין באבידה סימן כתב הרא"ש שהרי אלו שלו (לאחר יאוש), אפילו ודאי הונח החפץ.
+'''הרא"ש''' (בבא מציעא ב', ח') כותב שבמקום המשתמר לגמרי אין זו אבידה שחייב להשיבה, וגם אם יש בו סימן לא יגע (והיינו כלי מוטל באשפה). כך מסביר את הגמרא להלן (בבא מציעא לא, א) בדין טלית וקורדום בצד גדר (ו'''בתורא"ש''' (ד"ה "ואי שקיל") כתב הסבר נוסף שמדובר במקום המשתמר קצת, אך טלית וקורדום הם חפצים שדרך בעליהם להשאירם שם לשעת אחת ולשוב לקחתם, אך לא פסק כן- ואם יש סימן בחפץ במקום המשתמר קצת חייב להכריז). הרא"ש נקט בלשון "כגון ודאי הינוח", האם כוונתו דווקא בודאי הינוח אך בספק הינוח במקום המשתמר לגמרי יש ליטול ולהכריז כשיש סימן? '''הטור''' (חו"מ, רס') פוסק שבמקום המשתמר לגמרי אף ספק הינוח לא יגע, ובנו"כ שם מביאים שאלו דברי אביו הרא"ש, כ"כ להדיא '''הדרישה''' (חו"מ רס', י', ד"ה "ונעל"ד) ומשמע שסבור הרא"ש שבמקום המשתמר לגמרי כלל לא הוי אבידה, ומה שכתב "כגון ודאי הינוח" הסביר הדרישה לומר שהמציאות מתפרשת במקום המשתמר לגמרי '''כ'''ודאי הינוח. בדין מקום המשמר קצת כתב הרא"ש שלפץ המונח במקום המשתמר קצת יטול ויכריז- שנח לבעלים שהמוצא יכריז, אפילו אם הניחו שם, כיוון שמדובר במקום שמשתמר קצת ויתכן ותינטל האבידה ע"י אחרים (אמנם אין זו אבידה מדעת כיוון שסוף-סוף הוי מקום המשתמר קצת), שבכך קרוב יותר שממונו ישוב אליו ממונו, וכש"כ בספק הינוח. יוצא שהרא"ש חלוק על הר"ן בדין ודאי הינוח במקום המשתמר קצת, שהר"ן סבור שאין ליטול ולפי הרא"ש חייב להכריז, נראה שנחלקו בהערכת המציאות וסבור הרא"ש שאין דין אבידה ביד המשיב כדין מקום המשתמר קצת אלא עדיף טפי שבכך קרוב לוודאי תשוב האבידה לבעליה ע"י ההכרזה. ובמקום שאינו שמור כלל ואין באבידה סימן כתב הרא"ש שהרי אלו שלו (לאחר יאוש), אפילו ודאי הונח החפץ.
 ===שיטת הרמב"ם===
@@ שורה 61: / שורה 59: @@
 ל'''תוס'''' (בבא מציעא כה, ב תוד"ה "ואם נטל לא יחזיר" שתי דרכים בהסברת הסוגיא: בדרך הראשונה מסבירים ש'אם נטל' היינו לאו דוקא הגבהה אלא לקיחת החפץ באופן כזה שיתכן והבעלים שבו לקחת ממונם ולא מצאוהו, ומעתה ואילך יתייאשו מלבקשו, ועל כן לא יחזירו- נראה ברור שתוס' מדברים על חזרה למקום המציאה, אך אן רק הגביהו וברור שלא הגיעו הבעלים יחזיר לאותו מקום. נראה שאין הכוונה שהאדם זכה בחפץ, שהרי באופן פשוט היה אסור לו ליטלו, ועל כן יהא מונח בידו. כדרך זו כתבו גם '''הרמב"ן''' (שם. ד"ה "ספק הינוח"), '''הנימוק"י''' (דף יד. מדפי הרי"ף, ד"ה "אם נטל לא יחזיר"), '''הרא"ש''' (בבא מציעא ב', ח') '''הר"ן''' (שם. ד"ה "ואם נטל לא יחזיר") וה'''מ"מ ''' (פט"ו מהלכות גזו"א ה"א, ד"ה "ואם עבר ונטל").
-בדרך השניה כותבים התוס' שדוחק מן הלשון לומר שאם נטל היינו הוליכה לביתו, ומפשט הדברים נראה שכל נטילה אוסרת להחזיר את החפץ למקומו, ויש להסביר את הדברים בדרך אחרת- ספק הינוח היינו שאף אם ודאי הונח הדבר יתכן שנשכח, ועל כן זו אבידה מספק, וברגע שהגביה מחויב בשמירתה מספק. בפשר דברי התוס' צריך לומר השיקול המרכזי הינו השיקול ה'מצוותי' ולא השיקול התועלתי ביחס לבעלים. כדי להבין את חלות חיוב ההשבה ברגע ההגבהה מוכרחים לומר שגם טרם ההגבהה היה חיוב מסוים- מדובר בחפץ המשתמר קצת, שאין בו סימן, ויתכן ונפל ויתכן שהונח שם בדוקא- על הצד שהונח שם בדוקא ייתכנו מס' אפשרויות: 1) הבעלים מעוניינים שהחפץ ישאר במקומו. 2) הבעלים מעוניינים שישיבו להם את החפץ מחמת שהוא משתמר קצת. 3) הבעלים שכחו שהניחו שם את החפץ. פסק ההלכה לאור שקלול נתונים אלו אומר כי השיקול לטובת הבעלים הוא שאין לאדם המוצא ליטול את החפץ, שסביר שהבעלים מעוניין שהחפץ ישאר במקומו, אך מרגע שהאדם הגביה את החפץ אזי שוב יש לבחון את השיקולים הנוספים דלעיל כיון שבכל אחת מהאפשרויות הנ"ל יש חיסרון מחמת אי הוודאות ולכן בכל מצב ההנהגה היא להמשיך את המצב הקיים כרגע. יש להעיר הערה המחדדת את הדברים, דברי רב לפי דרך זו מזכירים את דין 'זקן ואינה לפי כבודו' (בבא מציעא ל, א - ל, ב)- אדם שאין מכבודו להשיב את האבידה שלפניו פטור מלהשיבה, אמנם חידש רבה שאם 'הכיש' בבהמה חייב בהשבתה. בגמרא בב"ב (פח, א) משמע שדברי רבה הם רק ביחס לבע"ח, שמחמת ההכשה גדל אובדן החפץ ולכן עליו לתקן את המעוות וחייב בהשבתה. מכאן ניתן ללמוד כי כאשר יש לאדם פטור כלשהו מהשבת אבידה כל עוד לא גירע את המצב הקיים אינו חייב. דברים אלו מסתדרים היטב עם הדרך הראשונה בתוס'- שגירע את המצב בלקיחתו את האבידה ממקומו לזמן מרובה, אמנם לכאו' קשה על ההסבר השני מדוע בשלב ההגבהה חייב בהשבה? תוס' עצמם נזקקים לשאלה זו ומסבירים שיש לחלק בין הדינים- בזקן ואינה לפי כבודו יש לאדם פטור מהשבת אבידה, אך בנדו"ד לא נכון לומר שאין חיוב השבת אבידה, אלא יש חיוב מהותי של השבת אבידה וההנהגה המעשית היא שלא ליטול, ועל כן אם נטל את החפץ כעת החיוב הקיים מתממש גם לכלל הנהגה מעשית, וכפי שהסברנו דברי התוס'.
+בדרך השניה כותבים התוס' שדוחק מן הלשון לומר שאם נטל היינו הוליכה לביתו, ומפשט הדברים נראה שכל נטילה אוסרת להחזיר את החפץ למקומו, ויש להסביר את הדברים בדרך אחרת- ספק הינוח היינו שאף אם ודאי הונח הדבר יתכן שנשכח, ועל כן זו אבידה מספק, וברגע שהגביה מחויב בשמירתה מספק. בפשר דברי התוס' צריך לומר השיקול המרכזי הינו השיקול ה'מצוותי' ולא השיקול התועלתי ביחס לבעלים. כדי להבין את חלות חיוב ההשבה ברגע ההגבהה מוכרחים לומר שגם טרם ההגבהה היה חיוב מסוים- מדובר בחפץ המשתמר קצת, שאין בו סימן, ויתכן ונפל ויתכן שהונח שם בדוקא- על הצד שהונח שם בדוקא ייתכנו מס' אפשרויות: 1) הבעלים מעוניינים שהחפץ ישאר במקומו. 2) הבעלים מעוניינים שישיבו להם את החפץ מחמת שהוא משתמר קצת. 3) הבעלים שכחו שהניחו שם את החפץ. פסק ההלכה לאור שקלול נתונים אלו אומר כי השיקול לטובת הבעלים הוא שאין לאדם המוצא ליטול את החפץ, שסביר שהבעלים מעוניין שהחפץ ישאר במקומו, אך מרגע שהאדם הגביה את החפץ אזי שוב יש לבחון את השיקולים הנוספים דלעיל כיון שבכל אחת מהאפשרויות הנ"ל יש חיסרון מחמת אי הוודאות ולכן בכל מצב ההנהגה היא להמשיך את המצב הקיים כרגע. יש להעיר הערה המחדדת את הדברים, דברי רב לפי דרך זו מזכירים את דין 'זקן ואינה לפי כבודו' (בבא מציעא ל, א - ל, ב)- אדם שאין מכבודו להשיב את האבידה שלפניו פטור מלהשיבה, אמנם חידש רבה שאם 'הכיש' בבהמה חייב בהשבתה. בגמרא בב"ב (פח, א) משמע שדברי רבה הם רק ביחס לבע"ח, שמחמת ההכשה גדל אובדן החפץ ולכן עליו לתקן את המעוות וחייב בהשבתה. מכאן ניתן ללמוד כי כאשר יש לאדם פטור כלשהו מהשבת אבידה כל עוד לא גירע את המצב הקיים אינו חייב. דברים אלו מסתדרים היטב עם הדרך הראשונה בתוס'- שגירע את המצב בלקיחתו את האבידה ממקומו לזמן מרובה, אמנם לכאו' קשה על ההסבר השני מדוע בשלב ההגבהה חייב בהשבה? תוס' עצמם נזקקים לשאלה זו ומסבירים שיש לחלק בין הדינים- בזקן ואינה לפי כבודו יש לאדם פטור מהשבת אבידה, אך בנדו"ד לא נכון לומר שאין חיוב השבת אבידה, אלא יש חיוב מהותי של השבת אבידה וההנהגה המעשית היא שלא ליטול, ועל כן אם נטל את החפץ כעת החיוב הקיים מתממש גם לכלל הנהגה מעשית, וכפי שהסברנו דברי התוספות {{ראה עוד|ספק הינוח וודאי הינוח|שיטת התוספות}}.
 ===שיטת רש"י===
@@ שורה 72: / שורה 70: @@
-== פסיקת הלכה ==
+== פסיקת ההלכה ==
 להלכה פסק ה'''שו"ע''' (חו"מ רס', ט') כדברי הרמב"ם שהמוצא אבידה בדרך הנחה, ואפילו בספק הינוח, אף אם יש סימן אסור ליגע בה שמא ישוב לקחתה או שמטריחו לחפשה בסימנים. ואם נטלה לא יחזיר לשם אלא אם יש סימן יכריז אם אין סימן זכה. אמנם עוד כתב (חו"מ רסב', ג') כשיטת הטור שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והאבידה אסורה למוצאה, וצריך להשיבה אפילו לאחר יאש כיוון שנטלה באיסור. ה'''רמ"א''' (חו"מ רס', ט') הביא להלכה את שיטת התוס' כנ"ל שמחלקים לג' מצבי שימור, וכדרך הראשונה בהסבר של 'אם נטל לא יחזיר'.
@@ שורה 86: / שורה 84: @@
 '''נתה"מ''' (חו"מ רס', יג') מחלק בין מצב שהבעלים התייאשו קודם ההגבהה- בזה מדבר הרמב"ם שאם נטל זכה, לבין מצב בו הבעלים טרם התייאשו שלא זכה. וביחס לאיסור ליטול את החפץ אף במקרה שהבעלים התייאשו מחדש הנתיבות ע"פ הרמב"ן שהחפץ בהגדרה של קנוי לבעלים ולא רק כאשר האדם הגביה היאוש הועיל (מחדש ע"פ דברי הרמב"ן בהסבר באיסורא אתא לידיה, אמנם מרחיב יותר את הגדרת רשות המאבד שמקום האבידה כרשות המאבד).
+[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]
+[[קטגוריה:בבא מציעא כה:]]
+[[קטגוריה:גזילה ואבידה פרק טו]]
+[[קטגוריה:חושן משפט סימן רס]]
+[[קטגוריה:חושן משפט סימן רסב]]