הבדלים בין גרסאות בדף "כפיית בן/בת הזוג לעלות לארץ ישראל"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
שורה 18: שורה 18:


====ביאור עפ"ז בשיטת רבי חיים כהן====
====ביאור עפ"ז בשיטת רבי חיים כהן====
על פי דבריו י"ל שזהו הביאור בדברי רבי חיים כהן גופיה דלעולם סבר שמצות ישוב א"י בלא"ה אינה נוהגת בזה"ז וכדעת המגילת אסתר, מפני שאין אנו רשאים לכובשה וכדלעיל, ורק הוסיף, שלעלות לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בה זה ודאי אינו חיוב כיון שיכול לבוא הדבר לידי מכשול. אבל לעת"ל שיש חיוב בעצם הישיבה בארץ מודה רבי חיים כהן שאין כל אדם רשאי להבטל ממנה.
על פי דבריו י"ל שזהו הביאור בדברי רבי חיים כהן גופיה דלעולם סבר שמצות ישוב א"י בלא"ה אינה נוהגת בזה"ז וכדעת המגילת אסתר, מפני שאין אנו רשאים לכובשה וכדלעיל, ורק הוסיף, שלעלות לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בה זה ודאי אינו חיוב כיון שיכול לבוא הדבר לידי מכשול. אבל לעת"ל שיש חיוב בעצם הישיבה בארץ מודה רבי חיים כהן שאין כל אדם רשאי להבטל ממנה{{ראה עוד|כפיית בן/בת הזוג לעלות לארץ ישראל|ביאור נוסף במחלוקת הבבלי והירושלמי}}.
 
====החילוק בזה בין עבד לאשה====
ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם בהל' עבדים שכתב דעבד שרצה לעלות לא"י כופין את רבו ועולה עמו, דכיון שיכול העבד לעלות באופן המותר מצוה גמורה מקיים הוא בכך ואין כח ביד רבו להפקיעה ממנו ולעכב על ידו, וע"כ כתב הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמנינו.
אבל באשה חלוק הדבר. דכיון שאשה אינה בכלל כיבוש סבר הרמב"ם דבין לבבלי ובין לירושלמי נשים אינן בכלל מצות ישוב הארץ וכל מצוותן הוא רק בקיום המצוות התלויות בה. אלא דבזה נחלקו: הירושלמי סבר שלעולם האשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י דמשום מעלה והידור לחוד להתחייב במצוות קיומיות שאינה שייכת בהן עתה אין בעלה משועבד לה לעלות עמה, והבבלי נקט שגם לזה משועבד לה בעלה. ובזה פסק רמב"ם כירושלמי.
אבל בזמן שמצות הכיבוש נוהגת ובעלה מחוייב בלאו הכי לעלות לא"י ע"י כיבוש כמחוייב מקרא, שפיר יכולה גם אשתו לכופו לעלות מחמת המצוות הקיומיות החלות עליה, כיון שעיקר הטעם לשעבודי הבעל לאשתו הוא שכאשר נישאו היה הדבר אדעתיה דהכי שיעשו כך וכך, ולכן כאשר יש חיוב גמור על הבעל לעלות לא"י שפיר יכולה האשה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי שיעלה לארץ, אבל כאשר הבעל אינו מחוייב לתור לו אחר דרך לעלות אינה יכולה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי דמי יימר שיתאפשר לו הדבר, ולכן נקט הרמב"ם שבזמנינו אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לא"י.
ונתבאר לפי"ז דבדוקא הזכיר הרמב"ם הלכה זו רק לגבי עבד ולא לגבי אשה, דבזה חלוק דין האשה מן העבד, דהעבד שייך בכיבוש וממילא יש בכוחו לכוף את רבו לעלות דמצוה גמורה היא דרמיא אנפשיה כאשר מתאפשר לו הדבר, אבל אשה אינה כופה את בעלה בזה"ז.
והיינו, שחילוק גדול יש בזה בין עבד לאשה, דאף שגם העבד רשאי להבטל ממצוה זו אם ירצה, מ"מ אין זו הגדרה במהות המצוה לומר שמעולם לא נתחייב בה, אלא שלא חייבה תורה להשתדל בקיום מצוה זו באופן אחר מלבד כיבוש מלחמה, וממילא עתה שאין אנו רשאים להלחם מחמת דינא דג' שבועות שנאסרנו לעלות בחומה פטורים אנו כדין אונס דרחמנא פטריה, אבל הרוצה לקיימה באופן אחר מצוה דאוריתא קעביד וע"כ רבו אינו רשאי למונעו מכך. משא"כ מצוות התלויות בארץ מעצם מהותם אינן חלות על גופו, אלא שכאשר יש לו פירות א"י שחל עליהן דין טבל וכדו' מחוייב להפריש מעשרותיהם.
נמצא לפ"ד שהרמב"ם פסק בזה כירושלמי ולא כבבלי, ודלא כהבנת מקצת אחרונים בדבריו.
ואין להקשות היאך יתחייב העבד במצות ישוב הארץ שהאשה פטורה בה הרי כל חיובו במצוות נלמד מג"ש ד"לה לה" מאשה, דזו אינה קושיה כלל, וכמו שכתב מנחת חינוך מצוה א בשם טורי אבן ועוד אחרונים שדוקא גבי מצוות עשה שהזמן גרמן נאמר כלל זה דכל שהאשה פטורה העבד נמי פטור, אבל במצוות שנשים פטורות מהן מחמת טעם מסויים – כגון כאן שאשה אינה בכלל כיבוש, עבדים חייבים.


==טיוטא==
==טיוטא==

תפריט ניווט