הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח, קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודק אחריו ומבערו.

'''רש"י'''' (ד"ה בביטול) מסביר שביטול החמץ שמועיל מדאורייתא, נלמד מן ה'''פסוק''' (שמות יב טו): {{ציטוט|"שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם...".}} וסובר רש"י שמשמעות ההשבתה האמורה בפסוק היא ביטול בלב.  

כעין זה כתוב גם בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ. כן כתב גם '''שיבולי הלקט''' (רו) בשם אחיו '''ר' בנימין נר"ו''', שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'.  

וכן מוכח גם מן המשנה הנזכרת לעיל, בענין ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו', שכיון שעוסק במצווה יכול לבטלו בלבו, ואין צריך לבערו מן העולם.

* הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ.

לכן מפרש '''ר"י''' שם בתוספות, שבביטול אין מצות תשביתו, אלא הוא מועיל מדין הפקר, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם'''.

על שיטת זו של רבנו תם, הקשו הראשונים מספר קושיות, הובאו ב'''רמב"ן''' (פסחים ד ב) וב'''מגן אבות''' למאירי (ענין יח):

ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב) מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר.  

<BR/>כל זה ייתכן לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה 'תשביתו' היינו בלב. וכתב הרמב"ן שזוהי השבתה האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה".

<BR/>ה'''מאירי''' (ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ואף שאמרו שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הוא מפני שכאשר מבטלו, כבר אינו שלו. ומדבריו מבואר שמצות 'תשביתו' של ביעור החמץ אינה אלא על חמץ ידוע כל זמן שלא ביטלו, וחמץ שאינו ידוע אינו צריך לחזר אחריו לבערו. ומ"מ לאחר שביטל את הידוע, יצא החמץ מרשותו ואין עליו חובת ביעור מן התורה.