הבדלים בין גרסאות בדף "תפילה עם תחפושת"

מאפיין מרכזי בחג הפורים הוא לבישת התחפושות. בבואנו לביה"כ אנו רואים אנשים שמגיעים לביה"כ ועליהם לבושים מיוחדים ומצחיקים בכל מיני סגנונות, ומתעוררת השאלה האם ראוי ונכון להתפלל ולעמוד מול הקב"ה כשאנחנו לבושים במלבושים משונים ובמסכות?[1]  

במאמר ארבעה חלקים: '''א'''. ענין לבישת תחפושת בפורים. '''ב'''. אופן העמידה בתפילה. '''ג'''. דינו של שליח ציבור. '''ד'''. מסקנת הדברים.

מנהגם של ישראל מדור לדור להרבות בשמחה יתירה בחג הפורים, שבו קיימת מצווה בשמחה ככתוב במגילה - "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"[2], וכמו שלמצות המשתה יש גדר מיוחד בהלכה שלא מצינו כיוצא בו בשאר המועדים - "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כך מצוות השמחה קיבלה ביטוי מיוחד במינו בעולם המנהגים של פורים, ומבין מבחר המנהגים הוא מנהג לבישת התחפושות בפרצופים ומסוות שונות, כדי להרבות שמחה ושחוק.

שמעתי מעשה מהרמ"א ז"ל אשר מת בן ל"ג שנים ומת בל"ג בעומר, בשנת של"ג, וחיבר ל"ג ספרים, והספדן סיפר עליו ל"ב שבחים והיה מצטער עצמו למצוא עוד שבח אחד להשלים מנין ל"ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ"א ז"ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר לעצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית 'צו מעריב בזמנו' וזה היה שבח ל"ג שלו".[5]

ב'''שו"ת משנה הלכות'''[6] הביא טעם ללבישת תחפושת בפורים - שבזמן המגילה קודם שיצאו הרצים להשמיד, היו הרבה מעמי הארץ שרצו חס וחלילה להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינו עצמם במלבושי גויים. ואח"כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים - "רבים מעמי הארץ מתייהדים" שהיו הגויים לובשים מלבושי יהודים כדי להיראות כיהודים. נמצא שנוהגים כך עד היום בפורים לזכר אותו נס שפחד היהודים נפל על הגויים בימי מרדכי עד שהיו מתחפשים ליהודים.

'''וייתכן להציע טעם נוסף''' - חג הפורים עניינו לגלות את ההסתרה והפנימיות. ניתן לראות זאת בכל ענייני החג: 'מגילת אסתר' כשמה כן היא – לגלות את ההסתר, שם ה' מוסתר ולא מופיע בה. ובסיפור המגילה רואים שהנהגת ה' בהצלת עם ישראל הינה בצורה טבעית ובהסתר פנים כך שכלפי חוץ היה נראה שהקב"ה מאפשר להשמיד את עם ישראל, אך באמת ההנהגה הנסתרת הובילה את כל אירועי המגילה לגאולה ולתיקון. גם מצוות "חייב איניש לבסומיה בפוריא" עניינה לגלות את הפנימיות שהרי 'נכנס יין יצא סוד'. וכן מצוות הצדקה (דהיינו, מחצית השקל שמביאים בחודש אדר) ומתנות לעניים - צורת נתינתם היא בדרך זו שהעני לא ידע מנין קיבל, 'מתן בסתר'. וכן הדבר בתחפושת שהיא מורה על חיצוניות שמטעה אותנו מן המציאות האמיתית שמתחת לתחפושת. בפורים אנו מכריזים שאין שום מציאות לטבע החיצוני, וכולו רק תחפושת והטעיה לאמת האמיתית, שאין עוד מלבדו, וכל הטבע והסיבות שנדמה כביכול שהן הגורמות למציאות להתהוות - אינם אלא תחפושת חיצונית המכסה ועוטפת את המציאות האמיתית, כי אין עוד מלבדו.

כדי להבליט את החשיבות של מנהג לבישת התחפושות, נציין שיש פוסקים שהתירו להתחפש בתחפושת מסוימות הגובלות באיסורי תורה כגון לא ילבש וכלאיים.

'''ג'''. כיון שמתכוונים בלבישת התחפושות לשמחת פורים ע"פ זה כתב '''הדרכי משה'''[11] "שנתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה".

'''השל"ה הקדוש'''[12] הביא את דברי המהר"י מינץ, אך חלק עליו ואסר משום שסבר שזוהי הוללות - "אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה.. כי זה הוא שמחת הוללות".

כלומר, הב"ח יוצא בדעה חוצצת נגד חידושיו של המהר"י מינץ והוא מסביר שכל ההיתרים נאמרו בגלל שהיה צער גדול אם לא היו משתמשים בבגדי הנשים ולכן הותר הדבר, אולם את שמחת הפורים אפשר לבטא בדרכים שונות ומגוונות גם ללא תחפושת לנשים ולכן במקרה זה לא נתיר. ועוד הוסיף הב"ח שזה גורם לערבוב בין גברים לנשים. אחריו החזיק חתנו ה'''ט"ז'''[14], וכן פסק '''בכנסת הגדולה'''[15]. וכן פסק '''הרב עובדיה יוסף'''[16]. וכן '''מהר"י ברי"ן'''[17] קרא תיגר על המנהג של '''לבישת כלאים''' בלבישת הפרצופין והמסכות.

כיוון שרוב המתנגדים למנהג התחפושות התייחסו למנהג מקומי זה או אחר ולא ערערו על עצם המנהג, מוכח שהמנהג מצד עצמו היה מקובל על רוב ככל גדולי ישראל. ולכן למעשה נוהגים להתחפש רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, ואע"פ שהספרדים בד"כ פוסקים כדעת הכנסת הגדולה, מכל מקום אף הם מחזיקים במנהג זה, וכדברי '''האליה רבה'''[18] "ודאי יש לבעל נפש להחמיר בכולהו אך לבטל המנהג אין שומעין".  

נמצאנו למדים שמנהג זה יסודו בהררי קודש, וישנם עוד טעמים נשגבים ועמוקים למנהג זה, אולם כפי שראינו יש להיזהר ולקיימו מתוך קדושה ולא מתוך שמחה של הוללות, וכן יזהר לא ללבוש תחפושות ששנויות במחלוקת הפוסקים, וכן לא ילבש תחפושת פרוצה אלא יש ללבוש תחפושת שמתאימה לרוח התורה ולשמור על קדושת הפורים.

אחר כל זה יש לברר האם ראוי לעמוד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים בלבוש תחפושת.

נתייחס בנושא זה לשתי נקודות: '''א'''. לבוש המתפלל. '''ב'''. כוונת המתפלל.

הגמרא במסכת '''שבת''' אומרת:  

ראיתי מעשה רב כשהגיע הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א לחזק את הנוער של עתניאל והתפלל איתם תפילת מנחה במאהל שהקימו, ביקשתי שייגש נער שלובש מכנסיים ארוכים מפני כבודו של הראשון לציון אולם ציינתי בפניו שאין זה אלא משום כבודו כיוון שדעתי להתיר במקום שנוהגים ללכת בדרך זו. הראשון לציון השיב בפשטות שגם לדידו יש להקל במקום שנוהגים כך…  במקומות שבני נוער רבים נוהגים ללכת עם מכנסיים קצרים אין לאסור לעבור לפני התיבה, בתנאי שאין זה פוגע בכבוד הציבור. עניין זה חשוב במיוחד משום שיש לחנך את הנוער לשמש כשליחי ציבור. ביישוב עתניאל הוריתי לקנות טלית גדולה על מנת שנצא ידי חובת כל הדעות וכבוד הציבור.[29]

מצות התפילה נלמדת מן הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם"[30] ועל כן נקראת 'עבודה שבלב', נמצא ש'''עיקר התפילה היא שעבוד''' '''הכוונה ושימת הלב''' למה שמוציא מפיו שעל ידי כך מגיע לידי עיקר תכלית התפילה. וכמו שכתב '''אבודרהם'''[31]: "לשון עבודה הוא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה ובזוהר הקדוש בשלח ס"ג כל דמצלי קמי מלבא קדישא בעי למבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דליבא".

ובראשונה יש ללמוד ולשנן היטב דברי הטור והב"י והשו"ע ונושאי כליו בסימנים אלו, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ו'''מה שבידו לעשות על כל פנים מהפעולות החיצוניות המוזכרות בסימנים אלו והמחשבות הפשוטות שבכוחו לעמוד עליהם, יש לו לעשותן ולהשתדל עליהם ברוב עוז ותעצומות''', וידחוק עצמו לכוין בתפילה כפי כוחותיו, והקב"ה בוחן לבבות יגמור בעדו לטובה ולברכה והבא ליטהר מסייעין אותו, וכולי האי ואולי יוכל להגיע לתחילת דרגת התפילה דהיינו פירוש המלות כהוגן ולהשתפך לפני יוצרו ברחמים ותחנונים כרש העומד לפני המלך. '''והיגיעה והטירחא אשר האדם עושה ומשתדל בעבודת התפילה יקרה מאד''', ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה כקרבן אשה לה', ואפילו מי שהוא בשפל המדרגה מאד, ידע באמת שגם התשוקה הזאת שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה השי"ת וחשוב לפניו, ויבקש רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו כראוי וכדת, ובודאי יעזרהו ה' יתברך.[44]

מכל האמור לעיל עולה כי ישנה בעיה להתפלל עם תחפושת שהרי אין זו דרך ארץ לעמוד כך לפני שר חשוב ועל אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים. ואם תמצי לומר דבפורים עומדים בתחפושת אף בפני אנשים חשובים הרי שבתפילה יש להסירם כיוון שהתחפושת גורמת להיסח דעתם של המתפללים.

'''ולעניין הכוונה''': לכולי עלמא אין ללבוש בגד של ליצנות שימשוך תשומת לב ויפריע לכוונת המתפללים, ולגבי תחפושת שלא מפריעה כדוגמת ליטאי שהתחפש לחסיד יכול ללבשה.

במשנה במסכת '''מגילה'''[56] נאמר - "קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו .'''פוחח''' פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו". במסכת '''סופרים''' מבארים מהו 'פוחח':  

העולה מכל הנ"ל שיש מעמד שונה לשליח הציבור משאר העם העומדים בתפילה שעליו מוטל יותר להקפיד על מלבושיו, '''לכן נראה''': '''שבשאר ימות השנה''' לגבי שליח ציבור דאין מקום להקל כיוון שאין זה מכבוד הציבור לעמוד כשליח לפני המלך בלבוש לא מכובד. וכן פסק לדינא '''ברמ"א'''[65]. ועוד הביא '''החיד"א'''[66] בשם '''רבינו אפרים'''[67] כי המילה "מזבחי" בגימטריא היא "חזן" שכן כל חזן העומד ומתפלל בכוונה חשיב הוא ככהן גדול העומד ומקריב על גבי המזבח שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום. אולם '''בפורים''' שהדין של לבישת תחפושת מקובלת לפי שהדרך הוא שמתחפשים ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים, יש לומר דאין כל מניעה לעמוד כשליח ציבור מחופש בתפילה דכך היא המציאות באותו יום ואין לו דין של פוחח שהוא דינה דגמרא, והרי גם הוא לא פוגע בכבוד הציבור. אמנם ודאי שאין להתיר 'פוחח' אף בפורים.

העולה לדינא שלכתחילה אין להתפלל עם תחפושת משונה שאין ראוי לעמוד כך בפני המלך, ובדיעבד כאשר אינו יכול להסירה אזי יעמוד במקום שלא יגרום לשאר המתפללים לאבד את כוונת התפילה, ומכיוון שביום זה באים קטנים מחופשים ראוי לכל ירא שמים להתפלל או מתוך סידור או בעיניים עצומות באופן שיוכל לכוון ולהתרכז. אמנם אם זו תחפושת בהופעה מכובדת שראוי לעמוד עמה לפני מלך – מותר, וכן הדין בשליח ציבור.