הבדלים בין גרסאות בדף "שבועת החנווני על פנקסו"

שורה 14: שורה 14:


== סיבות התקנה ==
== סיבות התקנה ==
הראשונים נחלקו מהן הסיבות לתקנות של המשנה, כאשר ניתן לפרטן לשלש נקודות:<br/>  למה תיקנו שהחנווני ייטול? <br/>  למה תיקנו שהפועלים יצטרכו להישבע? <br/> למה החנווני נשבע? <br/> הר"ן נותן הסבר למה החנווני נוטל ע"פ גמרא בבבא מציעא ג ע"א.<br/>  "בין לרבנן ובין לרבי יוסי, התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי?  אמרי: התם היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר? אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי ,  בשבועה, את האמנתיה, דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית."<br/>הגמרא שואלת מדוע בחנווני על פנקסו לא מוציאים את הכסף מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו כמו במקרה של "מנה שלישי" , המוסבר על ידי הגמרא בכך שבכל מקום שיש ודאי רמאי הדין הוא "יהא מונח" ואם כן הואיל וגם בחנווני על פנקסו יש ודאי רמאי, יש לפסוק כי גם כאן יהא המנה מונח עד שיבוא אליהו. הגמרא עונה שלש תשובות אותן היא שמה בפי החנוני:  א. הוא עשה את שליחות בעל הבית ולא את שליחות הפועלים, ולכן בעל הבית הוא בעל דינו ולא הפועלים.  ב. מעולם לא התקשר עם הפועלים מרצונו ולכן הוא לא מאמין לשבועתם.  כנגד טענות אלו יכולים לטעון הפועלים טענות זהות:  א. הם עבדו אצל בעל הבית ולא אצל החנוני, ולכן בעל הבית הוא בעל דינם ולא החנוני.  ב. מעולם לא התקשרו עם החנוני מרצונם ולכן הם לא מאמינים לו  בשבועתו.  אולם לחנוני קיימת טענה נוספת:  ג. בעל הבית האמינו שהורה לו לתת לפועלים שלא בעדים וכך הוא עשה.  טענה זו היא שהובילה את חכמים לאפשר לחנווני ליטול  -בזכות יחסי האמון שנוצרו בין בעל הבית לחנווני. יש להעיר כי לדעת הריטב"א (בבא מציעא ג ע"א) סברא זו כוחה רב לה להוציא מבעל הבית אפילו מדאורייתא. אולם לדעת הרמב"ן (במלחמות סוף שבועות ל"ג ע"א  באלפס) קשה להוציא ממון מן התורה על סמך סברא זו בלבד:<br/>  "ההוא טעמא דפירשו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה, טעמא  דתקנתא הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר ליה בסהדי הב להו הוה ליה לתקוני ולא לעוותי."<br/>  כלומר זהו הסבר לתקנת חכמים ולא לדין תורה, מכיוון שכנגד טענתו של החנוני יכול בעל הבית לטעון 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' ולכן צריך היית לתת בעדים גם בלי אמירה מפורשת מצידי. בסיבות שבגינן חייבו חכמים שבועה נחלקו הראשונים: דעת הר"י מיגאש )שבועות מז ע"ב( היא שחוץ מטענת בעל הבית שטוען שמא ביחס לטענות כל אחד מהצדדים, טוענים הפועלים ברי כנגד תביעת החנווני, ומאידך טוען החנווני ברי כנגד תביעת הפועלים. ובלשון הרימ"ג:  החנווני משקר להו לפועלים והפועלים משקרים ליה לחנווני  טענות נגדיות אלו, בצירוף העובדה שבעל הבית נדרש לשלם מכחן הן שהטילו שבועה על הצדדים. העולה מדבריו של הר"י מיגאש היא שאם מסיבה כלשהי לא נטענת אחת מטענות אלה, הצד השני ייטול בלא וגמא: אם הפועלים מתו שאז רק החנווני תובע את בעל הבי 7שבועה . לד ת,   . 8 החנווני ייטול בלא שבועה הר"י מיגאש עצמו מביא בתור נ"מ נוספת מקרה בו בעל הבית שילם לחנווני מראש, החנווני טוען שהוא סיפק מזון לפועלים, והפועלים טוענים שלא קיבלו. לדעת הר"י מיגאש הואיל ובמקרה זה הטענות הסותרות לא חייבו את בעל הבית בתשלום נוסף אין להטיל בגינן שבועת המשנה אלא שבועת היסת בלבד. לכן החנווני יתחייב שבועת היסת לבעל הבית על כך שסיפק מזון לפועלים, והפועלים גם כן ייטלו בשבועת היסת )שלא קיבלו עדיין כל תשלום מהחנוני(.  הר"ן  באלפס שבועות( חולק על הר"י מיגאש בטעם השבועה. טעם )ל ע"א השבועה לפי הר"ן הוא שבעל הבית מפסיד שכן הוא משלם פעמיים, בלי שום קשר לשאלה האם הטוען נדרש להתמודד עם טענה נגדית. על מנת   . 9להגן על בעל הבית חייבו חכמים את הנוטלים להשבע הר"ן חולק על אחת וחצי נ"מ שהבאנו בשם הר"י מיגאש:  א. הוא חולק על הנ"מ השנייה לגמרי ולדעתו גם אם בעל הב ית שילם מראש היות ובעל הבית מפסיד גם אז הפועלים מחויבים להישבע שבועת הנוטלים.  ב. הראשונה של הר"י מיגאש הר"ן חולק במקצת. לפי דעתו של על הנ"מ הר"י מיגאש כשכל אחד מהצדדים מת, הדין הוא שיטול בלי שבועה, ואילו הר"ן אמנם מודה להם במקרה שהחנווני מת שהפועלים ייטלו בלא שבועה כי הרי בעל הבית לא מפסיד אבל לעומת זה הוא חולק במקרה שהפועלים מתו שאז סובר הר"ן שאין החנווני נ וטל כלום בלא שיישבע קודם לכן. הסיבה לכך היא שאמנם גם במקרה הזה בעל הבית אינו מפסיד אבל הר"ן לשיטתו )שהובאה לעיל( סובר שהשבועה של החנווני היא מהותית לנטילה מכיון שמצד הדין הם לא היו צריכים ליטול ולא כמו טעם השבועה של הפועלים שחיובם ברור והשבועה היא רק מכיוון שבעל הבית מפסיד.
הראשונים נחלקו מהן הסיבות לתקנות של המשנה, כאשר ניתן לפרטן לשלש נקודות:<br/>  למה תיקנו שהחנווני ייטול? <br/>  למה תיקנו שהפועלים יצטרכו להישבע? <br/> למה החנווני נשבע?  
 
 
הר"ן נותן הסבר למה החנווני נוטל ע"פ גמרא בבבא מציעא ג ע"א.<br/>  "בין לרבנן ובין לרבי יוסי, התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי?  אמרי: התם היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר? אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי ,  בשבועה, את האמנתיה, דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית."
 
 
הגמרא שואלת מדוע בחנווני על פנקסו לא מוציאים את הכסף מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו כמו במקרה של "מנה שלישי" , המוסבר על ידי הגמרא בכך שבכל מקום שיש ודאי רמאי הדין הוא "יהא מונח" ואם כן הואיל וגם בחנווני על פנקסו יש ודאי רמאי, יש לפסוק כי גם כאן יהא המנה מונח עד שיבוא אליהו. הגמרא עונה שלש תשובות אותן היא שמה בפי החנוני:  א. הוא עשה את שליחות בעל הבית ולא את שליחות הפועלים, ולכן בעל הבית הוא בעל דינו ולא הפועלים.  ב. מעולם לא התקשר עם הפועלים מרצונו ולכן הוא לא מאמין לשבועתם.  כנגד טענות אלו יכולים לטעון הפועלים טענות זהות:  א. הם עבדו אצל בעל הבית ולא אצל החנוני, ולכן בעל הבית הוא בעל דינם ולא החנוני.  ב. מעולם לא התקשרו עם החנוני מרצונם ולכן הם לא מאמינים לו  בשבועתו.  אולם לחנוני קיימת טענה נוספת:  ג. בעל הבית האמינו שהורה לו לתת לפועלים שלא בעדים וכך הוא עשה.  טענה זו היא שהובילה את חכמים לאפשר לחנווני ליטול  -בזכות יחסי האמון שנוצרו בין בעל הבית לחנווני. יש להעיר כי לדעת הריטב"א (בבא מציעא ג ע"א) סברא זו כוחה רב לה להוציא מבעל הבית אפילו מדאורייתא. אולם לדעת הרמב"ן (במלחמות סוף שבועות ל"ג ע"א  באלפס) קשה להוציא ממון מן התורה על סמך סברא זו בלבד:
 
 
"ההוא טעמא דפירשו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה, טעמא  דתקנתא הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר ליה בסהדי הב להו הוה ליה לתקוני ולא לעוותי."
 
 
  כלומר זהו הסבר לתקנת חכמים ולא לדין תורה, מכיוון שכנגד טענתו של החנוני יכול בעל הבית לטעון 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' ולכן צריך היית לתת בעדים גם בלי אמירה מפורשת מצידי.
 
 
בסיבות שבגינן חייבו חכמים שבועה נחלקו הראשונים: דעת הר"י מיגאש (שבועות מז ע"ב) היא שחוץ מטענת בעל הבית שטוען שמא ביחס לטענות כל אחד מהצדדים, טוענים הפועלים ברי כנגד תביעת החנווני, ומאידך טוען החנווני ברי כנגד תביעת הפועלים. ובלשון הרימ"ג:  החנווני משקר להו לפועלים והפועלים משקרים ליה לחנווני  טענות נגדיות אלו, בצירוף העובדה שבעל הבית נדרש לשלם מכחן הן שהטילו שבועה על הצדדים. העולה מדבריו של הר"י מיגאש היא שאם מסיבה כלשהי לא נטענת אחת מטענות אלה, הצד השני ייטול בלא שבועה . לדוגמא: אם הפועלים מתו שאז רק החנווני תובע את בעל הבית, החנווני ייטול בלא שבועה הר"י מיגאש עצמו מביא בתור נ"מ נוספת מקרה בו בעל הבית שילם לחנווני מראש, החנווני טוען שהוא סיפק מזון לפועלים, והפועלים טוענים שלא קיבלו. לדעת הר"י מיגאש הואיל ובמקרה זה הטענות הסותרות לא חייבו את בעל הבית בתשלום נוסף אין להטיל בגינן שבועת המשנה אלא שבועת היסת בלבד. לכן החנווני יתחייב שבועת היסת לבעל הבית על כך שסיפק מזון לפועלים, והפועלים גם כן ייטלו בשבועת היסת (שלא קיבלו עדיין כל תשלום מהחנוני).  הר"ן  (באלפס שבועות ל ע"א) חולק על הר"י מיגאש בטעם השבועה. טעם השבועה לפי הר"ן הוא שבעל הבית מפסיד שכן הוא משלם פעמיים, בלי שום קשר לשאלה האם הטוען נדרש להתמודד עם טענה נגדית. על מנת להגן על בעל הבית חייבו חכמים את הנוטלים להשבע הר"ן חולק על אחת וחצי נ"מ שהבאנו בשם הר"י מיגאש:  א. הוא חולק על הנ"מ השנייה לגמרי ולדעתו גם אם בעל הבית שילם מראש היות ובעל הבית מפסיד גם אז הפועלים מחויבים להישבע שבועת הנוטלים.  ב.על הנ"מ הראשונה של הר"י מיגאש הר"ן חולק במקצת. לפי דעתו של הר"י מיגאש כשכל אחד מהצדדים מת, הדין הוא שיטול בלי שבועה, ואילו הר"ן אמנם מודה להם במקרה שהחנווני מת שהפועלים ייטלו בלא שבועה כי הרי בעל הבית לא מפסיד אבל לעומת זה הוא חולק במקרה שהפועלים מתו שאז סובר הר"ן שאין החנווני נוטל כלום בלא שיישבע קודם לכן. הסיבה לכך היא שאמנם גם במקרה הזה בעל הבית אינו מפסיד אבל הר"ן לשיטתו (שהובאה לעיל) סובר שהשבועה של החנווני היא מהותית לנטילה מכיון שמצד הדין הם לא היו צריכים ליטול ולא כמו טעם השבועה של הפועלים שחיובם ברור והשבועה היא רק מכיוון שבעל הבית מפסיד.


== שיטת ר"י אבן פלאט ==
== שיטת ר"י אבן פלאט ==