הבדלים בין גרסאות בדף "שבועת החנווני על פנקסו"

נוספו 1,258 בתים ,  22:50, 11 באפריל 2016
שורה 32: שורה 32:


== שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית ==
== שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית ==
 
במשנה מובא מקרה נוסף שלא נידון עד כה:  "אומר לו: תן לבני סאתים חטין... הוא אומר: נתתי, והן אומרים: לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין"  במקרה זה בעל הבית אינו חייב לבנו סאתיים חיטין ואעפ"כ הדין הוא  שהחנווני יישבע וייטול. ונשאלת השאלה למה החנווני צריך להישבע? הרי בעל הבית אינו חייב דבר לבנו? , הדבר מובן לפי הר"ן בהסברו השני שטעם השבועה הוא עצם ההכחשה שכן הכחשה בודאי שיש כאן. גם לפי הרמב"ם שטעם השבועה הוא ההפסד שנגרם לבעל הבית (וכפי שכתב הר"ן בתחילת דבריו), גם כן הדבר מובן שהרי גם במקרה זה בעל הבית מפסיד שרצה לתת לבנו ועכשיו צריך לשלם לחנווני בלי שבנו קיבל לכאורה. וכל מה שאמר הרמב"ם שכשמשלם תשלום אחד, אין שבועה זה בגלל שאין כל ספק שתשלום אחד חייב אמנם נראה שלדעת הר"י מיגאש (כפי שהסברנו אותה) קשה.


== סיכום ==
== סיכום ==
לסיכום נראה שיש שתי גישות בהבנת תקנת שבועת החנווני.</br> גישה אחת אומרת שמצד שורת הדין היה בין על הפועלים ובין על החנווני ליטול בלי שבועה מבעה"ב. וזאת ממספר טעמים, מכיון שנוצרו יחסי אמון בין בעה"ב לחנווני שהאמינו לתת לפועלים שלא בעדים (ריטב"א), לפי ההבנה שחזקת בעה"ב על כספו התרועעה שהרי הכסף ודאי אמור לצאת מרשותו (הסבר א של הש"ך) או שיש פה תרתי לריעותא נגד חזקת ממון (ר"י אבן פלאט). התקנה מסתכמת בעצם, לדברי גישה זו, בשבועה שחכמים הטילו.</br> הגישה ההפוכה טוענת שהתקנה חידש ה שהחנווני על הפועלים והחנווני ייטול. לפי דין תורה החנווני לא היה צריך ליטול מכיון שכל הסברות האמורות אינן חזקות מספיק על מנת להוציא ממוחזק ורק רבנן הם אלו שתיקנו, בגלל הסיבות האלה, שהחנווני ייטול וכל זה דווקא בשבועה. בדרך זו נמצאים הר"ן, ר"ח רמ"א וסמ"ע.</br>  הנפקא מינה הבולטת בין הגישות היא כאשר הפועלים מתו, האם החנווני  ייטול בלא שבועה? לגישה הראשונה כן ואילו לשניה לא ייטול עד שישבע. הרמב"ם גם הוא הלך בדרך השניה, אלא שלמעשה פסק בדומה לדרך הראשונה מכיון שהוא מחלק את התקנה לשתים שכל אחת מהם ברמה שונה: תקנה א' שהחנווני ייטול ותקנה ב' שהוא יישבע. לדעתו גם אם לא נוכל לבצע את תקנת השבועה, זה לא סותר את תקנת הנטילה. נראה לומר שכך גם סובר רבו של הרמב"ם, הר" מיגאש.
לסיכום נראה שיש שתי גישות בהבנת תקנת שבועת החנווני.</br> גישה אחת אומרת שמצד שורת הדין היה בין על הפועלים ובין על החנווני ליטול בלי שבועה מבעה"ב. וזאת ממספר טעמים, מכיון שנוצרו יחסי אמון בין בעה"ב לחנווני שהאמינו לתת לפועלים שלא בעדים (ריטב"א), לפי ההבנה שחזקת בעה"ב על כספו התרועעה שהרי הכסף ודאי אמור לצאת מרשותו (הסבר א של הש"ך) או שיש פה תרתי לריעותא נגד חזקת ממון (ר"י אבן פלאט). התקנה מסתכמת בעצם, לדברי גישה זו, בשבועה שחכמים הטילו.</br> הגישה ההפוכה טוענת שהתקנה חידש ה שהחנווני על הפועלים והחנווני ייטול. לפי דין תורה החנווני לא היה צריך ליטול מכיון שכל הסברות האמורות אינן חזקות מספיק על מנת להוציא ממוחזק ורק רבנן הם אלו שתיקנו, בגלל הסיבות האלה, שהחנווני ייטול וכל זה דווקא בשבועה. בדרך זו נמצאים הר"ן, ר"ח רמ"א וסמ"ע.</br>  הנפקא מינה הבולטת בין הגישות היא כאשר הפועלים מתו, האם החנווני  ייטול בלא שבועה? לגישה הראשונה כן ואילו לשניה לא ייטול עד שישבע. הרמב"ם גם הוא הלך בדרך השניה, אלא שלמעשה פסק בדומה לדרך הראשונה מכיון שהוא מחלק את התקנה לשתים שכל אחת מהם ברמה שונה: תקנה א' שהחנווני ייטול ותקנה ב' שהוא יישבע. לדעתו גם אם לא נוכל לבצע את תקנת השבועה, זה לא סותר את תקנת הנטילה. נראה לומר שכך גם סובר רבו של הרמב"ם, הר" מיגאש.