הבדלים בין גרסאות בדף "סחורה בפירות שביעית"

מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה דף סב א מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].

<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).