הבדלים בין גרסאות בדף "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

1{{מקורות||פסחים נ:, תענית ז., ברכות יז., נדרים סב.|חגיגה פ"ב ה"א|הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ה|יורה דעה סימן רמו סעיף יט'}}

מתוך שלא לשמה בא לשמה.{{ש}}                                      

1. הצגת המקורות בעניין לא לשמה לעומת לשמה והצגת השאלות.

{{ש}}

ראשית כל, יש לדעת שזוהי סוגיה אגדתית אך גם הלכתית לכל ענין. עלינו לדעת כיצד להתנהל בענין לימוד התורה ועסק המצוות מצד כוונתנו, גם בזה שיך מותר ואסור, ראוי ומגונה. ההוכחה היא שבשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף י"ט פסק את המימרא מפסחים ועוד נשאל בזה בשו"ת יחווה דעת ח"ג סימן עד לענין פסק.  

תענית ז.- "תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים...וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות.."

ברכות יז.- "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא."  

נדרים סב. "תניא: "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא... רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו..."

בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מסופר שבברית שנעשתה לאלישע בן אבויה הגיעו ר' אליעזר ור' יהושע ולמדו בצד תורה ובאה אש וליהטה סביבם. ראה זאת אבויה, אביו של אלישע והתפלא על גודל כבוד התורה. אמר, הואיל ויש לתורה כבוד כה גדול, כשיגדל בני אקדיש אותו אליה, על פגם זה יצא בנו בסופו של דבר לתרבות רעה ולא נתקיימה בו התורה.

===גדר לא לשמה והתירוץ בין המימרות:===

1. יש שני סוגי לא לשמה- השלילי נאמר בעוסק על מנת להתייהר,לקפח את חביריו בהלכה, אינו לומד על מנת לעשות,לקנטר[להתנגח בתורה וחכמיה] . החיובי נאמר כשעושה לשם אינטרס אישי שלו. אך ללא מטרה שלילית.  כן משמע מכה מקומות ברש'י ותו'ס.  

לפי זה בפסחים עוסקים בלא לשמה החיובי ובברכות ותענית ונדרים- בשלילי. אך קשה עדיין ממעשה אבויה, שהרי שם התכוון לכבוד ולא למטרה שלילית, מדוע לא נתקיים בידו?  

2. לימוד שלא לשמה, לכבוד וכדו', בעיקרון הוא לימוד שלילי שנח לו שלא נברא והוא סם המוות. אמנם הואיל ואין דרך להגיע ללימוד לשמה אלא דרכו- יש להתחיל בדרך זו. האור זרוע (מהר"ח אור זרוע סי' קס'ג) מדמה זאת לאשה הטובעת בנהר-שבעיקרון יש עבירה לגעת באשה, אלא שאותה עבירה הותרה לו, שסופה לבוא לידי מצווה. הוכחתו מהגמרא (נזיר כג.) שמדמה שם את מעשה יעל לעשיית "לא לשמה". אך כל ההיתר הוא דווקא להתחלה, ושם אמרו שיעסוק גם לא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה, אך מי שלעולם יישאר בלא לשמה- נח לו שלא נברא. כך גם משמע מהמכתם בפסחים, והמאירי [בתירוצו השני] וכך לכאורה גם נראה מהרמב"ם בתשובות (שו" ת הרמב"ם סי' תנ'ה).