מתה מחמת מלאכה
| בבלי: | בבא מציעא צו ב - צז א |
| רמב"ם: | רמב"ם |
| שולחן ערוך: | שלחן ערוך שמ |
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש רגיל בחפץ שאול, יש הבדל בראשונים ובפוסקים בטעם הפטור, וממילא גם בהגדרתו וגבולותיו.
הסוגיה כעת בשלבי עריכה ראשוניים, ותערך בימים הקרובים.
הקדמה
הגמרא (ב"מ צו:) מסתפקת האם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה השואל פטור מלשלם.
את סיבת הפטור אומרת הגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה" [כלומר: השואל אומר למשאיל ששאלת הפרה לא הייתה על מנת להעמידה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא כדי להשתמש בה].
כוונת הגמרא אינה ברורה די הצורך, ובהמשך נראה שהראשונים נחלקו בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה, ובשאלה מה כלול בפטור "מתה מחמת מלאכה".
נקודה נוספת הטעונה בירור היא, שבשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.
שאלת הראשונים
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם שומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, ורשלנותם ופשיעתם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזק. לעומת זאת שואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע,
השיטות השונות בטעם הפטור
ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה".
א. שיטת הרמב"ן
הרמב"ן מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, ומתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם הריטב"א, הר"ן והנימוקי יוסף.
ב. שיטת הרשב"א
הסברו של הרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.
בשלב הראשון מסביר הרשב"א למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש)? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, הוא מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן פטור במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת המלאכה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"כחש מחמת מלאכה" שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"מתה מחמת מלאכה" שזה נזק לא שכיח (ב"מ לד), שהמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, והוא לא היה צריך להתנות עליו.
על כן ממשיך הרשב"א ומסביר שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה לעזור לשואל ורוצה לתת לו להשתמש בחפץ, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו, ולכן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.
נראה שתוספות (צד ב ד"ה שומר) הלך בדרכו של הרשב"א.
יש להוסיף שעפ"י דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה שבו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל המחילה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה.
לפי ההסבר הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.
יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.
ג. שיטת המחנה אפרים
המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת. גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנ"א אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.
הסבר זה אומר גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (שמות כב יג).
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שדבר כזה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהןא קנה "חתול בשק", ואף שנכון שיש כאן פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, אך כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.