מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	רמב"ם
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שמ

סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש רגיל בחפץ שאול, יש הבדל בראשונים ובפוסקים בטעם הפטור, וממילא גם בהגדרתו וגבולותיו.
הסוגיה כעת בשלבי עריכה ראשוניים, ותערך בימים הקרובים.

הקדמה

הגמרא (ב"מ צו:) מסתפקת האם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה השואל פטור מלשלם.
את סיבת הפטור אומרת הגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה" [כלומר: השואל אומר למשאיל ששאלת הפרה לא הייתה על מנת להעמידה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא כדי להשתמש בה].
כוונת הגמרא אינה ברורה די הצורך, ובהמשך נראה שהראשונים נחלקו בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה, ובשאלה מה כלול בפטור "מתה מחמת מלאכה".
נקודה נוספת הטעונה בירור היא, שבשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב השואל שונה באופן מהותי מחיובי שאר השומרים. הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם ושומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, ורשלנותם ופשיעתם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזק. לעומת זאת, שואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע, למרות שהוא לא אשם כלל. יש להבין מדוע שואל צריך לשלם למרות שכלל לא התרשל בשמירה, הרי "אונס רחמנא פטריה"? על כך עונה הרשב"א (לו: ד"ה מאי): שכיון שהשואל "כל הנאה שלו", ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), הוא נחשב כבעלים גמור על החפץ במשך אותו זמן, אלא יש עליו חיוב להשיב את החפץ בסיום השאלה. ולכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם זה מחמת אונס גמור - הוא חייב, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. הסבר זה מופיע גם ברש"י בסנהדרין (עב. ד"ה אבל לעניין מקנא, בתוספות בבבא קמא (יא. ד"ה אין) וברמב"ן בבבא בתרא (קסח.).

השיטות השונות בטעם הפטור

צעיתצ

דיונים נוספים