485
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מתה מחמת מלאכה"
אין תקציר עריכה
| שורה 16: | שורה 16: | ||
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה. | הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה. | ||
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]] [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב אפילו על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' ולא הייתה לו כל יכולת למונעם, למרות שהוא לא אשם כלל; אם כן, ברור שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]]. אומנם לכאורה לא ברור מה מחייב את השואל לשלם על אונסים גמורים, הרי כלל גדול הוא (ראה ב"ק כח ב) שלא מטילים על האדם עונשים וחיובים על נזק שנעשה באונס ["באונס - רחמנא פטריה"]. | כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]] [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב אפילו על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' ולא הייתה לו כל יכולת למונעם, למרות שהוא לא אשם כלל; אם כן, ברור שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]]. אומנם לכאורה לא ברור מה מחייב את השואל לשלם על אונסים גמורים, הרי כלל גדול הוא (ראה ב"ק כח ב) שלא מטילים על האדם עונשים וחיובים על נזק שנעשה באונס? ["באונס - רחמנא פטריה"].<BR/> | ||
על כך עונה הרשב"א (לו ב ד"ה מאי): שכיון שהשואל "כל הנאה שלו", ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - הוא חייב, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. הסבר זה מופיע גם ברש"י בסנהדרין (עב ב ד"ה אבל לעניין מקנא), בתוספות בבבא קמא (יא א ד"ה אין) וברמב"ן בבבא בתרא (קסח ב ד"ה [-חסר-]). | על כך עונה הרשב"א (לו ב ד"ה מאי): שכיון שהשואל "כל הנאה שלו", ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - הוא חייב, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. הסבר זה מופיע גם ברש"י בסנהדרין (עב ב ד"ה אבל לעניין מקנא), בתוספות בבבא קמא (יא א ד"ה אין) וברמב"ן בבבא בתרא (קסח ב ד"ה [-חסר-]). | ||
| שורה 51: | שורה 51: | ||
א. הטור (חושן משפט שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרך זו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או שמא לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו לא להגדיר נזק שכזה כנזק "מחמת מלאכה" משום שאף אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק במקרה בו השודדים בדרך בה הייתה המלאכה, וכיוון שאין קשר בין הנזק למלאכה, השואל חייב לשלם. | א. הטור (חושן משפט שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרך זו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או שמא לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו לא להגדיר נזק שכזה כנזק "מחמת מלאכה" משום שאף אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק במקרה בו השודדים בדרך בה הייתה המלאכה, וכיוון שאין קשר בין הנזק למלאכה, השואל חייב לשלם. | ||
[להוסיף את ביאור המחלוקת | [יש להוסיף את ביאור המחלוקת בבית יוסף ואת פסק השולחן ערוך (שמ ג)]. | ||
ה'''מחנה אפרים''' (שאלה ד) אומר שכל הדיון בטור הוא רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה של הטור המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו השודדים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' (שמ ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב, ואין זה "מתה מחמת מלאכה". | ה'''מחנה אפרים''' (שאלה ד) אומר שכל הדיון בטור הוא רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה של הטור המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו השודדים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' (שמ ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב, ואין זה "מתה מחמת מלאכה". | ||