הבדלים בין גרסאות בדף "משתמש:יונתן/טיוטא"

"אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה". בענין פאה נכרית נשתברו הרבה קולמוסים, והדבר נוגע לרבבות נשים הנוהגות כן רבות בשנים, ומדורות קודמים. אין לך כמעט דין מדיני התורה שלא נחלקו בו חכמי ישראל, זה אוסר וזה מתיר, וכדרכה של תורה. אך דא עקא, שאין מחלוקת זו כשאר מחלוקות, כי דעת האוסרים ידועה ומפורסמת בשער בת רבים, ואילו דעת המתירים נחבאת אל הכלים ואינה נשמעת בראש חוצות. יש פוסקים שהתירו מחוסר ברירה וכלאחר יד, ויש שהתירו בשופי, ויש שגם העדיפו פאה על מטפחת, אבל הצד השווה שבהם שדבריהם אינם ידועים כדעת הפוסקים האוסרים, עד כדי כך שיש האומרים שאין כלל מי שמתיר.

הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית והעלה נדון זה על שולחן הפוסקים, היה הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, שמוצאו מספרד, ומשפחתו גלתה בגירוש ספרד ("גירוש קטלוניה" כאשר הוא מציין בהקדמת פירושו) לארץ איטליה, וחי בתקופת מרן רבי יוסף קארו זצ"ל, עד לפטירתו בשנת שט"ו לערך. הוא היה מן החכמים אשר קבעו את חותמו וצביונו של התלמוד כדמות תבניתו שבדפוס, הוא "האשל הגדול" (לשון מהר"ם פרובינצאלו סי' ק"ג), "איש אלקים נורא מאד" (כך הוא מתואר בשער ספר קיצור מרדכי וסימניו, נדפס בקרימונה שי"ז). סמוך ונראה לפרסום חיבור 'שלטי הגבורים', כבר נקבעו דבריו להלכה במקומות רבים ע"י הרמ"א בהגהותיו לשו"ע, ואחריו כל רבותינו נושאי כלי השו"ע.

ורוב גדולי הדורות הבאים אחריו הסכימו עמו, כרמ"א שפסק כמותו ב"דרכי משה" סי' ש"ג, והביא דבריו בשו"ע סי' ע"ה, וגדולי מפרשי השו"ע והטור, הסמ"ע שפסק כמותו בספרו "פרישה" על הטור סי' ש"ג, וביאר את דבריו, והמג"א שהביא ראיה לדבריו בסי' ע"ה ודחה בתוקף את דברי החולקים. ואחריהם באו שאר הפוסקים החונים על השו"ע, ורובם פסקו להתיר בהלכה זו. ובכל דור ודור שהתעוררה בו הלכה זו, כתבו עוד ועוד פוסקים להתיר, עד המאספים לכל המחנה, משנה ברורה וכף החיים, ופוסקי דורנו, ובראשם נר המערבי סבא דמשפטים מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו (וראה להלן, שם הבאנו מאה ושלושים פוסקים המתירים פאה נכרית, מכל החוגים והעדות).

וראה בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ח), שכתב בזה הלשון: "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו. וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשם על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו, ושרים לא היו עוצרים במילים ובשוטים, שלא תהיינה עוברות על דת".  

ובנותן טעם להביא כאן מש"כ מהר"י חאגיז זצ"ל, מגדולי האחרונים, בספרו שו"ת הלכות קטנות (סי' ט'), וזה לשונו: "כלל גדול שהוא מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל, יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד, אילו סברתו דחויה", עכ"ל. והביאו הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, והוסיף: "ודון מינה שרבבות נשים כשרות הולכות כן כמה שנים... ולמעשה רוב נשותיהם של גדולי ישראל במאה שנים האחרונות הלכו בפאה נכרית, וא"כ אין להרעיש על המקילים".

הגאון רבי יהושע בועז, שהיה הראשון שהתיר לבישת פאה, כתב זאת על גליון הגמרא, ופתח במילים: "יראה מזה להביא ראיה וסמך". לא היה בכוונתו להוכיח את ההיתר מהגמרא, אלא כסמך בעלמא. גם במרוצת השנים, פלפלו פוסקי ההלכה באשר לסוגיות הגמ', זה אומר בכה וזה אומר בכה, אך עיקר תשובות הפוסקים היה בהיתר הפאה ע"פ הסברות להתיר, ושלילת הטעמים לאסור, ולא בביאור הסוגיות.

בדורינו, יש שחשבו זאת לעיקר, שעל פיו נפסקת ההלכה, וכל עניינם הוא להוכיח כי אין ראיה מהגמרא והראשונים להתיר. וגם לשיטתם, אין ראיה כלל לאסור. ומכל מקום לא הועילו כלום, כי עדיין עמומות הן סוגיות הגמ', וישנן קושיות לשני הצדדים, אשר לא ניתן ליישבן כלל, או שהביאור דחוק ואינו מניח את הדעת, גם לדעת המתאמצים לאסור בימינו וגם לדעת המתרצים דבריהם.

וכתב מרן הגאון רבי שלום משאש, שרוב הפוסקים שאסרו בדורות הקודמים את לבישת הפאה, טעמם ונימוקם לא שייך היום כלל (וכמבואר בארוכה גם בתשובות הגאונים שהתירו פאה), ולכן יש לומר שהאוסרים היו חוזרים בהם היום ומתירים, וגם זה חזי לאיצטרופי למניין המתירים. וזה לשונו בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר". כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום". וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". וראה גם מש"כ בספר "אבני ישפה", שגם האוסר הראשון, ה"באר שבע", היה מודה בימינו.

והפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי הר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה. וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות. והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. והגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א כתב שמפני זה לא החמירו נכדי ה"דברי חיים" בפאה נכרית, כי היום אי אפשר לאסור מטפחות שחורות וכו', ולכן פעל האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שילבשו פאה נכרית.

בנוסף לכך יש לציין כי כמה מפוסקי הספרדים כתבו שגם בני עדות המזרח קבלו את פסקיו של הרמ"א, כשמרן השו"ע לא גילה את דעתו בהלכה זו, וזאת גם כנגד פוסקים רבים אחרים (כפי שקבלו עליהם את דעת השו"ע). ובשו"ת "יחוה דעת" (סוף חלק ה', כללי מרן השו"ע אות ו') להראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הביא שכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בשו"ת "ויאמר יצחק" (חלק יו"ד סי' פ"ז), וכן כתב בספר "ויקרא אברהם" (בכלליו אות פ"ז דף ק"כ) בשם שו"ת "תקפו של יוסף" (ח"ב סי' נ"א), וכן כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו בשו"ת "משפטים ישרים" (ח"א סי' קצ"ח), וכן כתב בשו"ת "יורו משפטיך ליעקב" (סי' ק"ו), וכן כתב בשו"ת "הגם שאול" (ח"א סי' נ"ד), וכן דעת גדולי רבני תוניס, כמבואר בתשובה שבסוף ספר "יתר הבז", וכן כתב בספר "זכות אבות" (סי' י"ב), וכן כתב בשו"ת "ויען משה" (חושן משפט סי' ג'), וכן כתב בספר "משכנות הרועים" (מערכת א' אות צ"ז), וכן כתב בספר "ויאמר בועז" (בכללים שבראש הספר, כלל א'), וכן כתב הגאון רבי נתן בורגיל בעל "חוק נתן". וכן כתב הגאון רבי שלום משאש בשו"ת "תבואות שמש" (חושן משפט סי' נ"ב אות כ"א), בשם דודו הגאון רבי דוד משאש זצ"ל. וכן כתב הגאון רבי יעקב משה טולדנו, מח"ס שו"ת הים הגדול, בקובץ "רבי יוסף קארו" (עמ' קפ"ז), וכן כתב הגאון רבי דוד עובדיה (שם). ואם כן יש לומר לשיטת כל אותם הפוסקים, שאחר שיש לנו את דעתו הברורה של הרמ"א להתיר פאה נכרית, כפי שכתב בשו"ע (או"ח סי' ע"ה) וציין לדעת השלטי גיבורים, והביא את דבריו באריכות ב"דרכי משה" (שם סי' ש"ג), הרי שהלכה כמותו בדין זה כנגד כל הפוסקים החולקים עליו, מפני שמרן השו"ע לא גילה דעתו בזה.

עוד כתב מרן הגאון רבי שלום משאש, שרוב ככל הפוסקים האוסרים פאה נכרית אסרו רק מדרבנן (וכדבריו כתבו פוסקים רבים, ראה בפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה"). ואם כן, יש לומר ספיקא דרבנן לקולא במחלוקת הפוסקים. וזה לשונו בשו"ת שמש ומגן (שם): "גם בגילוי ראש דאשת איש עצמה, מצינו לסוברים שהיא מדרבנן, ואף שההלכה אינה כן ובכל הפוסקים קראוה דת משה שהיא מן התורה, עכ"ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה נכרית, והדרן למילתין, דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים, וטעמי האוסרים פג טעמם, יש לומר ברווח גדול ספק דרבנן להקל".

בימינו כמעט ואין פוסקים מחמירים, לבד מהראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל וההולכים בשיטתו לאסור, וגם בעדה החרדית בירושלים וחסידויות מעטות ששם נהוג לאסור מקדמת דנא ולא מעיקר הדין.

כמו כן מעשים בכל יום, שהתיר לבחורי ישיבה להתחתן עם בחורות שחפצות ללבוש פאה לאחר הנישואין, ושמעתי על אחד שכתב לו הגר"ע בכתב ידו שמתיר לו להתחתן עמה, ולוקח עליו את האחריות ללבישת הפאה, והזהירו שלא יפרסם [ולכן לא רצה לפרסם]. וכן נוהג בנו, הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א, להתיר ולא לעכב השידוך מחמת זה.

בבואי לעיין בסוגיא זו בספרי האוסרים והמתירים, ראיתי את דברי הפוסקים המתירים והנה טובים המה, כולם נכונים בטעמם, ואין בהם נפתל ועיקש. אך דא עקא, שרוב בני התורה אינם יודעים כלל מרוב תשובות המתירים, ומה שנשותיהם לובשות פאה הוא רק מפני שהולכים אחר המנהג. ופעמים רבות גורם הדבר מחלוקת בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, והכל מחמת אי ידיעת דברי המתירים וטעמיהם. ואמרתי לקיים את מאמר מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, בשו"ת "שמש ומגן" (שם), שלאחר שדן באריכות בכל צדדי הלכה זו, כתב "מצוה רבה לפרסם ההיתר". ולכן קראתי שם הספר "חן וכבוד", כי זהו המשך הפס' שם בתהלים (פד, יב): "כי שמש ומגן ה' אלהים, חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים". וה' לא ימנע טוב מההולכות בתמים, ושומעות בקול מרנן ורבנן המובאים בספר, אשר התירו את הפאה בשופי. והפאה הרי היא נותנת לנשים חן בעולם הזה, חן אשה על בעלה, וכבוד לעולם הבא, למען לא יבושו ביום הדין על גילוי שערות ראשן שלא כהלכה. והנני מכיר שפלות ערכי, ויודע בעצמי שאיני ראוי להכריע ולפסוק לרבים במחלוקת זו שנחלקו בה הפוסקים משנים קדמוניות, ואיני כדאי לחלוק על הפוסקים שאסרו איסר בענין זה. ולא באתי אלא להציע את דברי הרבנים הגאונים שהתירו, ולברר מקחם של צדיקים, אשר חשפו זרוע קדשם בכוחא דהיתרא, ויצאו להגן על מנהגן של רוב בנות ישראל הכשרות בדור הזה.  

ומצינו כמה וכמה פוסקים שקראו לאיסור הפאה "חומרות יתרות": הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי זצ"ל, מחכמי ירושלים בזמן הגר"ש סלאנט, בספרו "ברית עולם - שבט הלוי" כתב "מכאן תשובה לאותם המבהילים פה עיר הקודש בחומרות אשר לא שערום אבותינו... אותם המבהילים אוסרים אף פאה נכרית". והגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל בשו"ת "רבי עזריאל", כתב "והמחמיר חומרא גדולה כזו עליו להביא ראיות מוחלטות". והגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל בשו"ת "סתרי ומגיני", כתב "בעת כזאת בוודאי אין צריך לחפש בדרכים אחרי חומרות יתרות". והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה", כתב "אף אם כת"ר רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה". ומרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "תבואות שמש" (סי' קל"ח), כתב "דיינו להחמיר במה שהוא מגופה, ולא להוסיף חומרות בלי טעם רק משום שהיא מתייפת יותר... אין לנו להחמיר על נשים צדקניות בחומרות יתרות". עכ"ל. ואדרבה, פוסקים רבים כתבו שההולכת בפאה היא מחמירה וההולכת במטפחת מקילה, כיון שמצוי בה כיום גילוי שיער, ראה דבריהם להלן. וא"כ, כדברי מוהר"ן זצ"ל, הלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ללא חומרות, מצוות לא תעשה מפורשות שאין עליהם חולק כלל ועיקר, ונשכחו מלב.

ועיקר הצניעות היא שאשה לא תצא הרבה מפתח ביתה, ובפרט שלא תעבוד באורח קבע בחברת גברים זרים, ועל זה יש לעורר, וידועות התקלות הרבות שיצאו מכך. וכמש"כ הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה י"א), וזה לשונו: "כל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה. ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה". וממילא, ישים אדם לבו בעיקר, שהוא עצם יציאתה בדרך קבע ושהותה בחברת גברים זרים, ולא בטפל - סגנון לבושה באותו העת. וכן מצינו הרבה בחז"ל.

ובענין גדר הפאה המותרת, גם בין המתירים שהובאו כאן יש דעות חלוקות בנוגע לזה (ואמנם רק חלק קטן מהפוסקים המתירים הביעו דעתם על זה בספריהם). ויש שאסרו פאה כזו שלא ניתן כלל להבחין שהיא פאה ולא שיער עצמה, אפי' ע"י התבוננות (כן דעת הגר"ח קניבסקי שליט"א, ראה להלן). וראה להלן שרוב הפוסקים המתירים דיברו בפאה משיער טבעי ובמראה טבעי, שקשה להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ויש פוסקים שכתבו בפירוש להתיר פאה שהיא יותר נאה משיער עצמה, והיא כתכשיט המוסיף יופי לאשה, וכן מובא בראשונים שהפאה נועדה לקישוט (ראה שם באריכות). ויש המתירים לכתחילה גם פאות שידוע בבירור שהגיעו מהודו, ולא חיישינן משום ע"ז, וקל וחומר כשהדבר מוטל בספק, כפי שהתפרסם בשם הגר"ש וואזנר ועוד. אך מכל מקום אכשר דרא ורוב ככל הפאות בימינו הן בהכשר הבד"ץ, המפקח על מקור השיער.

ועכ"פ נראה שפאה הארוכה או נפוחה באופן חריג ובולט, תהיה אסורה גם לדעת הפוסקים המתירים, כדינו של בגד אדום. ותסרוקות חריגות אסורות גם לבתולות משום חוסר צניעות, כי אסור לבת ישראל להתבלט ולהיות יוצאת דופן בין הנשים במלבושיה, ואין לערב ענין זה בהיתר הפאה גופא, ולנצל זאת לאיסור גורף. שהרי כמו כן נפרץ הלבוש כיום בכמה ענינים, ולא מצינו לאחד מהפוסקים שכתב שבגלל פריצות הלבוש, יש לאסור לגמרי את כל הבגדים הנהוגים בימינו, ולהתיר רק את מה שלבשו בימי קדם בארצות ערב, דהיינו גלימות ארוכות המכסות את הגוף והראש יחד, ולשנות את כל סגנון הלבוש. וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, לגבי הגדרת פאה שאינה צנועה: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

ובנותן טעם להביא כאן מה שכתב הרה"ג רבי זאב שכטר שליט"א, וזה לשונו: "שח לי אחד מחשובי המוצי"ם שליט"א, שגם הוא בירר ענין זה להיתר ורצה לפרסמו בכתב, וידידיו יעצו לו שכדי להימנע מלהיות מוחרם בחוגים מסוימים, יעטוף את הדברים בתחילתם ובסופם ובאמצעותם בדברי מוסר וקנאות על הפאות הבלתי צנועות. ונכנס לשאול בעצתו של אחד מזקני גדולי הדור זצ"ל, שכל ישראל השכימו לפתחו לקבל הכרעותיו וברכותיו, והוא זצ"ל השיב כדלהלן "איני מבין למה כל מי שכותב בענין זה ונראה לו שמצד ההלכה אין איסור מוחלט בפאות, מרגיש חייב לשלם "מס כתיבה" (בביטוי הזה השתמש) ולהוסיף איזה שהוא גינוי לפאות הפסולות. זהו נושא אחר לגמרי ואינו קשור בשום צד לויכוח ההלכתי המתחייב בכל נושא הטעון בירור וכדרכה של תורה, והרבנים הסבורים שאין איסור מצד ההלכה לחבישת פאה נכרית אינם אחראים על הלובשות פאות פסולות יותר מאשר אחראים לכך הסבורים שאסור באיסור מוחלט". ושאלו המו"צ שוב "אולי יש כאן סברת השפעה עקיפה", וע"ז השיב "אדרבה, יש מקום לומר שדוקא האיסור הגורף שקשה לו להתקבל על הלב, גורם שלא יקחו בכובד ראש הראוי את המוסר הנשמע בענין פאה נכרית". עכ"ל. וכן אמר לי הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א, ראש ישיבת "תושיה" ומרבני ק"ק תפרח, שראוי ונכון להוציא ספר שיבאר שמותר ללכת בפאה ע"פ רוב הפוסקים, וע"י כך יקבלו הנשים את דברי הרבנים על הפאות החורגות מכללי הצניעות. כי כשמפרסמים לאסור לגמרי (או לאסור לגמרי את כל "פאות זמננו", שהיינו הך), עולם כמנהגו נוהג ואין איש שם על לב.

להלן רשימת הפוסקים שהתירו לבישת פאה נכרית לנשים נשואות, ודבריהם בקצרה. מהם שהתירוה בשופי, ומהם שהתירוה בדיעבד במקום שנהגו, ומהם גם שהעדיפו את הפאה על המטפחת. ואלו הם:

הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, בעל "עין משפט" על הש"ס, בספרו "שלטי הגיבורים" על הרי"ף (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף), התיר לבישת פאה נכרית לנשים נשואות, וכתב ששיער תלוש אינו ערוה, ואין בו משום פריעת ראש:

ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער, אין בכך כלום ושפיר דמי. ואע"ג דאמרינן סוף פרק קמא דערכין (דף ז:) דפאה נכרית המחוברת לשיער ממש דהוי כגופה ממש, מכל מקום לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא על כרחך אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם, דקאמר תנו שערי לבתי. ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני אותו קישוט, הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות. ולכשתעיין סוף פרק קמא דערכין (שם), ופרק מי שמתו (ברכות כד.) בדברי רש"י שם ובדברי הרא"ש (סי' ל"ז), תמצא דאין איסור בשיער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא, ועוד הארכתי בזה בחידושי בס"ד".

הגאון רבי משה אסרליש (הרמ"א) זצ"ל, גדול פוסקי אשכנז, בספרו "דרכי משה" (אורח חיים סי' ש"ג ס"ק ו'), על דברי הטור שמותר לצאת בחוטי שיער בשבת, פסק להלכה כשלטי הגיבורים שמותר לאשה נשואה ללכת בפאה נכרית מגולה. ובשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעיף ב') פסק כמותו לענין ק"ש, וציין שמקור דין זה הוא בשלטי הגיבורים. ובדרכי משה שם הפנה לדבריו בסי' ש"ג, שם הביא באריכות את דברי שלטי הגיבורים להלכה:

"מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים (שלטי הגיבורים כט. אות א'), ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה. דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער" (דרכי משה על הטור סי' ש"ג סעיף ו').  

הגאון רבי מרדכי יפה זצ"ל, תלמידו המובהק של הרמ"א, בספרו "לבוש התכלת" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב') פסק כשיטת הרמ"א: