מצוות צריכות כוונה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:ברכות יג א; ראש השנה כח א-ב
רמב"ם:שופר ב ד
שולחן ערוך:אורח חיים ס ד

אדם שעושה פעולה מסויימת ויש בפעולה זו מצווה, אך הוא לא מתכוון בפעולתו לשם מצווה, האם יצא ידי חובה או לא.

סוגיות הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

סוגיה דראש השנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ראש השנה כח א) מביאה הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר רש"י שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
מזה לומד רבא[1], שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו מתעסק יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא? ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן אם לא מכוון לפחות לקרוא בתורה לא יצא, אך לאו דווקא צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.
עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע את התקיעה או הקריאה, ולאו דווקא שמכוון לצאת ידי חובה.

בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.
לאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם.

מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה, היא מחלוקת אמוראים ותנאים. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, וכן היא דעת תנא קמא, הואמר שהתוקע להוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. לעומת זאת דעת ר' זירא שמצוות צריכות כוונה, שהרי לדעתו צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם ידי חובה, והוא הדין התוקע לעצמו צריך לכוון לצאת ידי חובה[2]. וכן היא דעת התנא ר' יוסי.

סוגיה דפסחים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במקום אחר בגמרא (פסחים קיד ב) מבואר שזו בעצם מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
המשנה אומרת שבליל פסח צריך לאכול פעמיים מרור, פעם אחת לפני אכילת מצה ופעם אחרי אכילת המצה. ובגמרא ולומד מזה ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה. ומסביר את דבריו, שהרי בפעם הראשונה הוא אוכל מרור ומברך בורא פרי האדמה, ואם מצוות אינן צריכות כוונה למה מביאים לו פעם שניה שוב מרור? על כרחינו לומר שזה מפני שלא כיוון לשם מצוה באכילה הראשונה, וכעת צריך להטביל שוב לשם מרור ולברך 'על אכילת מרור'. אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן ששני הטיבולים נועדו כדי שיהיה היכר לתינוקות ויתעוררו לשאול על הדבר.
לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא מפורשת בה כתוב שאם אכל את המרור בלא כוונת מצווה יצא ידי חובה. אלא שזו מחלוקת תנאים, כי ר' יוסי אומר שאע"פ שטיבל בחזרת, מצוה להביא לפניו שוב חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ומכך שר' יוסי אומר מצוה להביא לפניו וכו', מוכח שאין זה רק משום היכר לתינוקות, אלא כדי שיצא ידי חובת מרור, כיון שאת החזרת הראשונה אכל שלא לשם מרור.

סוגיה דעירובין[עריכה | עריכת קוד מקור]

במקום נוסף (עירובין צה ב) תולה הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה במחלוקת תנאים, בענין אדם שמוצא תפילין בשבת, האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ששבת זמן תפילין הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם תהיה כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף בכך שמניח שנים, ואם אין כוונתו למצווה, הרי שיש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה.

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא, וכן את דברי אבוה דשמואל על התוקע לשיר.
בעל המאור (ד"ה לפום) הבין מדברי הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירובין. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור' זירא אינן חולקים, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוה, אלא מפירוש רש"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כן, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה דעת ר' זירא כדעת ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר הוא שמצוות צריכות כוונה. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.

הראב"ד (כתוב שם ז א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.
באופן אחר מתרץ הרמב"ן (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה[3] לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן[4], אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן שפסוק ראשון של קריאת שמע צריך כוונה, והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.
הרא"ש גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם.

הרשב"א לעומתם (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. אמנם הביא הרשב"א את קושיית בעל המאור על כך, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה[5]. וכן דעת הריטב"א (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.

המאירי (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.
עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה.

במתכוון שלא לצאת[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו שמואל[דרוש מקור] שמובא בתוס' בסוכה וברבינו יונה על ברכות סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה דנקיט כסא דחמרא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפן, לא יצא ידי חובה, אע"פ שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא ביין.

דעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם לגבי תקיעת שופר (שופר ב ד) פוסק שהשומע מהמתעסק לא יצא, כלומר שמצוות צריכות כוונה. מאידך גיסא, לגבי אכילת מצה פסק הרמב"ם (חמץ ומצה ו ג) שאם כפאוהו לאכול מצה יצא ידי חובתו.
המגיד משנה (שופר ב ד) כתב אפשרות לחלק שבשופר המצווה היא השמיעה ולא התקיעה, ובעצם אין כאן מעשה, ולכן אם אינו מכוון לשם מצווה לא יצא. לעומת זאת באכילת מצה כיון שהוא עושה מעשה, אף אם אינו מכוון לשם מצווה, יצא ידי חובה. אבל המגיד משנה בעצמו לא ניחא ליה בתירוץ זה, והעלה אפשרות שהגירסה הנכונה ברמב"ם שגם במצה לא יצא ידי חובה אם לא כיוון לשם מצווה, שכן לא מצאנו פוסק שמחלק לענין כוונה בין מצוה למצוה.
הר"ן בחידושים מתרץ כפי שחילק הראב"ד, שיש לחלק בין מצוות של אכילה שיש בהן הנאה לבין שאר מצות. שבמצוות שנהנה מהן, יוצא ידי חובה אפילו אם הוא מתעסק במצווה ואינו מכוון, שכן סוף סוף נהנה מהדבר. אבל במצוות שאינן של אכילה כתקיעת שופר וכד', אם לא כיוון לא יצא ידי חובה, לפי שחסר לו בעצם מעשה המצווה. לתירוץ זה הסכים גם הכסף משנה.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.
  2. ^ לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך לכוון להוציאם, עדיין ניתן לומר שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובה. גם שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.
  3. ^ הרמב"ן גורס שרבה הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.
  4. ^ לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.
  5. ^ וכן כתב להדיא הר"ן בדעתו.