הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

'''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=29b&format=pdf סוכה דף כט עמוד ב]) המשנה עוסקת בפסולים של לולב, ואומרת שלולב הגזול הוא פסול. בגמרא דנים בטעם הפסול של הלולב. בתחילה מובא שיטתו של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יחאי שאומר שלולב גזול במשך על שבעת ימי החג מפני שזה מצוה הבאה בעבירה. הוא לומד זאת מפסוק העוסק בקרבנות: ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "''.  

'''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=94&format=pdf בבא קמא דף צד עמוד א]) כתוב לגבי הפסוק ''"ובֹצע ברך נאץ ה' "'' , שמי שגוזל חיטים ואופה מהם לחם ומפריש מזה חלה אינו אלא מנאץ.  

בנוסף יש את הלימוד מהפסוק המובא '''בגמרא''' בירושלמי על מסכת שבת([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29171&st=&pgnum=160&hilite= פרק יג הלכה ג]):  

'''התוספות'''  לומדים מלימוד של הגמרא בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א בד"ה משום]) מהפסוק ''"והבאתם גזול את הפסח וכו' "'' שמצוה הבאה בעבירה שייכת בכל המצוות שהם דאורייתא. לעומת זאת, '''התוספות''' במסכת סוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=9&format=pdf בדף ט עמוד א בד"ה ההוא]) מסבירים שמצוה הבאה בעבירה בשאר דברים שאינם כקרבן ולולב הוא רק דרבנן, כתירוץ לקושייתם מדוע צריך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה הינה פסולה.

בהמשך '''הגמרא''' בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א]) מובאת מחלוקת בין רבי אמי הסובר שלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה לבין רבי יצחק בר נחמני הסובר שזה רק פסול ביום הראשון, אך בשאר הימים זה כשר שמתוך ששאול כשר, גם גזול כשר. '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך שיוצא בשאול]) שם מסביר שביום טוב ראשון אסור לצאת בשאול או בגזול מפני שכתוב ''"ולקחתם '''לכם''' ביום הראשון..."'' המתייחס דווקא ליום הראשון, כלומר שצריך שכל אחד ייטול לולב השייך לו דווקא. '''התוספות''' שם ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך]) מסבירים שאין חוששים למצוה הבאה בעבירה מפני שזה דרבנן בשאר הימים.

אמנם, '''בגמרא''' בירושלמי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29171&st=&pgnum=160&hilite= שבת פרק יג הלכה ג]) מובאת שאלה מדוע הקורע על מתו בשבת והמקריב חטאת בשבת יצאו ידי חובתן בדיעבד , ואילו האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה? הגמרא עונה על כך שבמצה גזולה, היא גופה עבירה. אחר כך, הגמרא מחלקת בין מצה גזולה שבה אין יוצאים ידי חובה לבין מי שהקריב קרבן חטאת בשבת. יש כמה הסברים שונים לירושלמי זה וההשלכות הם גדולות מאוד בהבנת גדרי הדין של מצוה הבאה בעבירה.  

ההסבר של קרבן העדה היא שבקריעה ובחטאת הנעשים בשבת אין העבירה קשורה לקיום המצוה שהרי היה אפשר לעשות את זה באותה מידה בחול בלי שום בעיה. לעומת זאת, באכילת מצה הוא לא היה יכול לקיים את המצוה, אם לא היה חוטא. הסבר זה מופיע בתוספות לעיל בהסברו מדוע בלולב של אשרה אין בעיה של מצוה הבאה בעבירה. לפי זה, הביטוי שהגמרא אומרת "שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון: תמן גופה עבירה") מתייחס למצה הגזולה. כך מסביר גם הרב חיים קנייבסקי בפירושו על ירושלמי מסכת חלה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47634&st=&pgnum=31 פרק א הלכה ה]) בסוגיה זהה המופיעה שם.  

סיוע לתירוץ זה הוא שבאמת מצינו שעניין זה שנוי במחלוקת '''בילקוט שמעוני''' על התורה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9757&st=&pgnum=617 רמז תתק"ג]), ששמה מובאת שיטת רב פפא שאכן סובר שעל מצה גזולה יצא בדיעבד.  

'''במשנה''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf בפסחים דף לה עמוד א]) כתוב על דברים שלא יוצאים ידי חובתן בפסח. ביניהם נמנים טבל ושאר דברים שלא התעשרו כל תרומותיהם.   

אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, '''הרמב"ן''' במקום ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14105&st=&pgnum=113&hilite= בד"ה נראה לי]) כותב אינו קובע שניתן להשתמש לכתחילה במצה של איסור, אך הכרעתו היא שבדיעבד מי שאכל מצה של איסור יצא ידי חובתו, כיוון שאיננו פוסקים כרבי שמעון.

נראה שגם הרמב"ם הבין כך את הגמרא שכתב '''הרמב"ם''' בהלכות חמץ ומצה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=357 פרק ו הלכה ז]) שאין אדם יוצא ידי חובת מצות אכילת מצה בדבר איסור כגון אבל או מעשר ראשון ומסביר שזה נכון לגבי כל דבר שלא מברכים עליו ברכת המזון - שבכולם לא יוצא ידי חובה אם אכל אותם.

אם כן, מדוע לא הזכירה הגמרא את דין 'מצוה הבאה בעברה'? את השאלה הזאת שואלים '''התוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf סוכה דף ל עמוד א בד"ה משום]). התוספות נשארים בתימה, ואינם מצליחים להסביר מדוע הגמרא בחרה להשמיט נימוק עקרוני כל כך. בכדי לתרץ את הקושיה צמצמו רוב הראשונים את היקף דין 'מצוה הבאה בעברה'.

'''הרמב"ן''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14105&st=&pgnum=113&hilite= בפסחים לה ע"א]) כתב בשם התוספות:

הצעה דומה עולה בדבריו של '''רבינו פרץ''' ([https://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?62496 בפסחים לה ע"ב בד"ה וא"ת ולקמן]), אמנם רבינו פרץ מנמק בדומה למה שהריטב"א נימק שזה תלוי האם המצוה באה לרצות או לא. לולב וקרבן באים לרצות, לעומת זאת מצה לא ולכן לא שייך בו דין של מצוה הבאה בעבירה.  

'''הגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=115b&format=pdf בפסחים קטו עמוד ב]) מסבירה את הביטוי 'לחם עוני' המתייחס למצה לדעת שמואל שפירושו שעונים עליו דברים הרבה. דרשתו של שמואל קושרת את אכילת המצה להקראת ההגדה. שורש ההגדה היא ברכת הגאולה – ברכת השבח. גם ההלל קשור, כמובן, לשבחו של הקב"ה. ברמה אחרת, סיפור היציאה כולו הוא בעצם שיר ושבח להקב"ה על הנסים שעשה עם אבותינו בימים ההם ובזמן הזה. אם כן, שמואל קובע שיש קשר בין מצוה מצה ובין השבח וההלל שבהגדה.  

ניתן להוסיף על כך את דברי '''המכילתא''' '''דרבי ישמעאל''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33719&st=&pgnum=89 בא - מסכתא דפסחא פרשה יז]) שכתוב שיש לומר את המגיד כאשר מצה ומרור מונחים לפניך. ניתן היה לפרש שמדובר על סימן לשעת הקריאה, אך נדמה שמדובר על הסבר עקרוני יותר, ולפיו המצה והמרור מהווים חלק פנימי ואימננטי ממצוות הגדה. יישום אפשרי לכך הוא דעתו של רב אחא בר יעקב , הקובע שסומא, שאינו מסוגל לראות את המצה והמרור, פטור גם ממצוות ההגדה. רק אם נפרש שהמצה והמרור הם תנאי בקיום מצוות ההגדה, נוכל להבין את דעת ר' אחא בר יעקב.

אמנם גם לפי הסברו של רבינו פרץ והריטב"א, אנו רואים שמצוות מצה מהווה ריצוי מסוים. זאת לאור מה שעולה מדברי '''המכילתא דר' ישמעאל''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33719&st=&pgnum=57 בא פרשה ו]) שכתוב בו ברשת הפסוק 'צלי אש ומצות על מרורים' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42741&st=&pgnum=63 שמות יב, ח]).שניתן לצאת ידי חובת פסח על ידי מצה ומרור. כלומר, המכילתא קובעת שמצה ומרור מהווים יחידה עצמאית המקבילה לקרבן פסח ואף מהווה תחליף לו, וממילא, אפשר לצאת ידי חובת קרבן הפסח על ידי מצה ומרור בלבד.

# 1.מצוות אכילת הפסח ('''ספר המצוות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53083&st=&pgnum=83&hilite= מצוות עשה נו]).

# 2.מצוות שחיטת הפסח ('''ספר המצוות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53083&st=&pgnum=82 מצוות עשה נה]).

הסבר נוסף, הוא הסברו של '''הרידב"ז''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=148 ירושלמי שבת פי"ג ה"ג]) שהסביר שכוונת הגמרא בירושלמי על מסכת שבת פרק יג הלכה ג היא שמה שהיא אמרה ש"שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון תמן גופה עבירה") בכלל מתייחס לחטאת שהקריב בשבת, וקיימים שני דינים בהקרבת קרבן חטאת - חובה על האדם לעשות הקרבה, וצורך לכפר על גוף העבירה. בשניהם אמנם קיים מצוה הבאה בעבירה, אך מצוה הבאה בעבירה רק פוגמת את החובה של המעשה גברא, והחלק של הכפרה על העבירה מתכפרת בלי קשר. לכן, זה שבחטאת כתוב שכיפר – זה רק מתייחסת לגוף העבירה, לכפרה עצמה, אך נותרה עדיין החובה על הגברא כמו שבמצה נשארה החובה.

בירושלמי על מסכת חלה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22093&st=&pgnum=12 פרק א הלכה ה] מוזכרת סוגיה זהה המקבילה לסוגיה במסכת שבת שכתוב שאסור לברך על מצה גזולה מהפסוק ''"ובוצע בירך נאץ ה' ".'' הגמרא מבהירה שזה רק בברכה הראשונה, אך את הברכה האחרונה כן צריך לברך שכבר קנה את זה. אחר כך מובאים שני דעות רבי יונה אומר שאין עבירה מצווה ורבי יוסי אומר שאין מצווה עבירה. אמירות אלו בגמרא מצוגים בצורה סתומה. '''הרידב"ז''' (ד"ה רבי יונה) מסביר במקום שיש כאן מחלוקת בין רבי הושעיא הסובר שמפני שלעס את זה הוא קנה את זה וממילא יכול לברך ברכה אחרונה ונחשב לו למצוות אכילת מצה, לבין רבי יונה ורבי יוסי ורבי הילא שכולם אמרו בלשונות שונים את זה שזה נחשב כמצוה הבאה בעבירה. הוא מסביר שם שכשזה מצוה הבאה בעבירה זה לא נחשב כלל למעשה אכילה, כי זה אכילת איסור.