הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

על פי שיטתו, קושיית התוספות בסוכה דף ט עמוד א לא קשה כלל מפני שמצוות ישיבה בסוכה היא לא מצוה עשייתית, שצריך לעשות מעשה כלשהו כמו באכילת מצה, אלא מצוה תוצאתית. ישיבה בסוכה שורשה נובע מכך שהסוכה צריכה לשמש כביתו של האדם. על מנת שדבר זה יקרה, חז"ל חידשו כמה דרכים ליישם זאת – באכילה ושינה בסוכה. אך מצוות אלו אינם מצוות מצד עצמם אלא רק מהווים פעולות שמביאות את התוצאה הרצויה שהסוכה תשמש כביתו של האדם. כמו כן, גם המל בשבת (מילה שלא בזמנה) יוצא ידי חובה מפני שזה לא פוגם בתוצאה שנעשתה, וסוף סוף הילד נימול, אז לא שייך לומר לגבי זה מצוה הבאה בעבירה.  

לפי זה, הרידב"ז חולק על התוספות הסוברים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא נחשבים מצוה הבאה בעבירה, שהרי נטילת לולב היא מצוה עשייתית, שיש צורך לעשות מעשה של נטילת לולב, ואם כן על פי היסוד של הרידב"ז המעשה לא מתקיימת וממילא זה פסול בדיוק כמו שלולב גזול הוא פסול.  

הגמרא מביאה ביסוד הדין של מצוה הבאה בעבירה פסוק המתייחס לקרבנות ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' . בפסוק זה יש היקש בין דין גזול לבין דין של בעל מום כמו פסח . לאור השיטות שראינו נראה את היחס בין שני הדברים ומדוע הפסוק הקיש את שניהם יחד.  

התנאים רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו מהי מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. לדעת רבי מאיר, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם שחיטת בהמה בעלת מום קל (כגון דוקין שבעין) מונעת את קידוש הלחם או מאפשרת אותו. הגמרא מסבירה, כי יש לבחון מחלוקת זו על רקע שיטתו של רבי עקיבא, כי אימורי בעלי מומים אלו שהועלו על גבי המזבח לא יורדו. לדעת רבי אליעזר, כפי שהם אינם מורדים, כך שחיטתם גם מקדשת את הלחם. לדעת רבי יהושע, על אף שהם עצמם אם עלו לא ירדו, מכל מקום אין בכך כדי לקדש את הלחם. לדעת רבי יהודה לעומת זאת, כולם מסכימים ששחיטתם אינה מקדשת את הלחם וכל מחלוקתם הייתה בעניין אחר. נראה, כי השאלה האם ניתן להשוות בין דין זה לבין קידוש הלחם תלויה בחקירה בסיסית המצויה ביסודו של דין 'אם עלו לא ירדו'. על מנת שהלחם יתקדש, עלינו לראות את פעולת השחיטה כבעלת כשרות כלשהי. השאלה,