147
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"
←שיטת הרידב"ז
| שורה 128: | שורה 128: | ||
==שיטת הרידב"ז== | ==שיטת הרידב"ז== | ||
הסבר נוסף, הוא הסברו של '''הרידב"ז''' (ירושלמי שבת פי"ג ה"ג) שהסביר שכוונת הגמרא בירושלמי על מסכת שבת פרק יג הלכה ג היא שמה שהיא אמרה ש"שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון תמן גופה עבירה") בכלל מתייחס לחטאת שהקריב בשבת, וקיימים שני דינים בהקרבת קרבן חטאת - חובה על האדם לעשות הקרבה, וצורך לכפר על גוף העבירה. בשניהם אמנם קיים מצוה הבאה בעבירה, אך מצוה הבאה בעבירה רק פוגמת את החובה של המעשה גברא, והחלק של הכפרה על העבירה מתכפרת בלי קשר. לכן, זה שבחטאת כתוב שכיפר – זה רק מתייחסת לגוף העבירה, לכפרה עצמה, אך נותרה עדיין החובה על הגברא כמו שבמצה נשארה החובה. | הסבר נוסף, הוא הסברו של '''הרידב"ז''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=148 ירושלמי שבת פי"ג ה"ג]) שהסביר שכוונת הגמרא בירושלמי על מסכת שבת פרק יג הלכה ג היא שמה שהיא אמרה ש"שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון תמן גופה עבירה") בכלל מתייחס לחטאת שהקריב בשבת, וקיימים שני דינים בהקרבת קרבן חטאת - חובה על האדם לעשות הקרבה, וצורך לכפר על גוף העבירה. בשניהם אמנם קיים מצוה הבאה בעבירה, אך מצוה הבאה בעבירה רק פוגמת את החובה של המעשה גברא, והחלק של הכפרה על העבירה מתכפרת בלי קשר. לכן, זה שבחטאת כתוב שכיפר – זה רק מתייחסת לגוף העבירה, לכפרה עצמה, אך נותרה עדיין החובה על הגברא כמו שבמצה נשארה החובה. | ||
בירושלמי על מסכת חלה פרק א הלכה ה מוזכרת סוגיה זהה המקבילה לסוגיה במסכת שבת שכתוב שאסור לברך על מצה גזולה מהפסוק ''"ובוצע בירך נאץ ה' ".'' הגמרא מבהירה שזה רק בברכה הראשונה, אך את הברכה האחרונה כן צריך לברך שכבר קנה את זה. אחר כך מובאים שני דעות רבי יונה אומר שאין עבירה מצווה ורבי יוסי אומר שאין מצווה עבירה. אמירות אלו בגמרא מצוגים בצורה סתומה. '''הרידב"ז''' (ד"ה רבי יונה) מסביר במקום שיש כאן מחלוקת בין רבי הושעיא הסובר שמפני שלעס את זה הוא קנה את זה וממילא יכול לברך ברכה אחרונה ונחשב לו למצוות אכילת מצה, לבין רבי יונה ורבי יוסי ורבי הילא שכולם אמרו בלשונות שונים את זה שזה נחשב כמצוה הבאה בעבירה. הוא מסביר שם שכשזה מצוה הבאה בעבירה זה לא נחשב כלל למעשה אכילה, כי זה אכילת איסור. | בירושלמי על מסכת חלה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22093&st=&pgnum=12 פרק א הלכה ה] מוזכרת סוגיה זהה המקבילה לסוגיה במסכת שבת שכתוב שאסור לברך על מצה גזולה מהפסוק ''"ובוצע בירך נאץ ה' ".'' הגמרא מבהירה שזה רק בברכה הראשונה, אך את הברכה האחרונה כן צריך לברך שכבר קנה את זה. אחר כך מובאים שני דעות רבי יונה אומר שאין עבירה מצווה ורבי יוסי אומר שאין מצווה עבירה. אמירות אלו בגמרא מצוגים בצורה סתומה. '''הרידב"ז''' (ד"ה רבי יונה) מסביר במקום שיש כאן מחלוקת בין רבי הושעיא הסובר שמפני שלעס את זה הוא קנה את זה וממילא יכול לברך ברכה אחרונה ונחשב לו למצוות אכילת מצה, לבין רבי יונה ורבי יוסי ורבי הילא שכולם אמרו בלשונות שונים את זה שזה נחשב כמצוה הבאה בעבירה. הוא מסביר שם שכשזה מצוה הבאה בעבירה זה לא נחשב כלל למעשה אכילה, כי זה אכילת איסור. | ||
שיטת הרידב"ז לעניין מצוה הבאה בעבירה מתחדדת מפה היטב. מצוה הבאה בעבירה מוציאה מהמעשה את המשמעות של מעשה רגיל. כלומר, אדם שאכל אכילת איסור, אכילתו כלל לא נחשבת שהוא עשה מעשה אכילה בכלל אלא מעשה אלטרנטיבי שהוא מגדיר כ'אכילת איסור'. כמו כן, לעניין הקרבת קרבן חטאת זה נחשב מצוה הבאה בעבירה וממילא מבטל את המעשה כמעשה של הקרבת קרבן חטאת, אך התוצאה של הקרבן, עדיין פועל ועושה כפרה. | שיטת הרידב"ז לעניין מצוה הבאה בעבירה מתחדדת מפה היטב. מצוה הבאה בעבירה מוציאה מהמעשה את המשמעות של מעשה רגיל. כלומר, אדם שאכל אכילת איסור, אכילתו כלל לא נחשבת שהוא עשה מעשה אכילה בכלל אלא מעשה אלטרנטיבי שהוא מגדיר כ'אכילת איסור'. כמו כן, לעניין הקרבת קרבן חטאת זה נחשב מצוה הבאה בעבירה וממילא מבטל את המעשה כמעשה של הקרבת קרבן חטאת, אך התוצאה של הקרבן, עדיין פועל ועושה כפרה. | ||
| שורה 142: | שורה 142: | ||
במצוה הבאה בעבירה, החובה של המעשה גברא, של עשיית המעשה לא מתקיים כי העבירה מבטלת את המעשה. המעשה שנעשה נחשב למעשה אלטרנטיבי המוגדר אחרת. ממילא, המקריב קרבן חטאת בשבת לא מקיים את החובה לעשות את מעשה הקרבת הקרבן, וכמו כן האדם לא עושה את החובה לעשות את מעשה אכילת המצה. הוא רק עשה את החלק של הקרבת הקרבן בחטאת, החלק השני של הקרבן, אך לא את החלק המוטל על האדם, החלק של עשיית המעשה. כמו כן, במצה, אין זה נחשב כאילו הוא אכל מצה. הוא עשה מעשה אחר ולכן לא יצא ידי חובתו. | במצוה הבאה בעבירה, החובה של המעשה גברא, של עשיית המעשה לא מתקיים כי העבירה מבטלת את המעשה. המעשה שנעשה נחשב למעשה אלטרנטיבי המוגדר אחרת. ממילא, המקריב קרבן חטאת בשבת לא מקיים את החובה לעשות את מעשה הקרבת הקרבן, וכמו כן האדם לא עושה את החובה לעשות את מעשה אכילת המצה. הוא רק עשה את החלק של הקרבת הקרבן בחטאת, החלק השני של הקרבן, אך לא את החלק המוטל על האדם, החלק של עשיית המעשה. כמו כן, במצה, אין זה נחשב כאילו הוא אכל מצה. הוא עשה מעשה אחר ולכן לא יצא ידי חובתו. | ||
על פי שיטתו, קושיית התוספות בסוכה דף ט עמוד א לא קשה כלל מפני שמצוות ישיבה בסוכה היא לא מצוה עשייתית, שצריך לעשות מעשה כלשהו כמו באכילת מצה, אלא מצוה תוצאתית. ישיבה בסוכה שורשה נובע מכך שהסוכה צריכה לשמש כביתו של האדם. על מנת שדבר זה יקרה, חז"ל חידשו כמה דרכים ליישם זאת – באכילה ושינה בסוכה. אך מצוות אלו אינם מצוות מצד עצמם אלא רק מהווים פעולות שמביאות את התוצאה הרצויה שהסוכה תשמש כביתו של האדם. כמו כן, גם המל בשבת (מילה שלא בזמנה) יוצא ידי חובה מפני שזה לא פוגם בתוצאה שנעשתה, וסוף סוף הילד נימול, אז לא שייך לומר לגבי זה מצוה הבאה בעבירה . | על פי שיטתו, קושיית התוספות בסוכה דף ט עמוד א לא קשה כלל מפני שמצוות ישיבה בסוכה היא לא מצוה עשייתית, שצריך לעשות מעשה כלשהו כמו באכילת מצה, אלא מצוה תוצאתית. ישיבה בסוכה שורשה נובע מכך שהסוכה צריכה לשמש כביתו של האדם. על מנת שדבר זה יקרה, חז"ל חידשו כמה דרכים ליישם זאת – באכילה ושינה בסוכה. אך מצוות אלו אינם מצוות מצד עצמם אלא רק מהווים פעולות שמביאות את התוצאה הרצויה שהסוכה תשמש כביתו של האדם. כמו כן, גם המל בשבת (מילה שלא בזמנה) יוצא ידי חובה מפני שזה לא פוגם בתוצאה שנעשתה, וסוף סוף הילד נימול, אז לא שייך לומר לגבי זה מצוה הבאה בעבירה. | ||
ניתן לראות שורש זה בר"ן על מסכת סוכה פרק ד משנה ח | ניתן לראות שורש זה בר"ן על מסכת סוכה (פרק ד משנה ח) שכותב שאילולי כבוד שמיני עצרת היה אסור להוציא את הכלים ביום השביעי של סוכות שהרי התורה אמרה "בסוכות תשבו שבעת ימים" אז צריך שתהיה לו סוכה שבעת ימים. מבואר מהר"ן שאין משמעות עצמית דווקא לשינה ואכילה בסוכה אלא לכך שהיא חייבת לשמש כביתו של האדם. לכן, גם אם המצוה כרוכה בעבירה, ונחשבת כמצוה הבאה בעבירה, זה לא משנה כלום כי הדגש במצוה היא לא המעשה אלא רק התוצאה שהיא תהווה ביתו, וזה סוף סוף קרה בדומה לכפרה של החטאת שהקריב בשבת. | ||
לפי זה, הרידב"ז חולק על התוספות הסוברים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא נחשבים מצוה הבאה בעבירה, שהרי נטילת לולב היא מצוה עשייתית, שיש צורך לעשות מעשה של נטילת לולב, ואם כן על פי היסוד של הרידב"ז המעשה לא מתקיימת וממילא זה פסול בדיוק כמו שלולב גזול הוא פסול. | לפי זה, הרידב"ז חולק על התוספות הסוברים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא נחשבים מצוה הבאה בעבירה, שהרי נטילת לולב היא מצוה עשייתית, שיש צורך לעשות מעשה של נטילת לולב, ואם כן על פי היסוד של הרידב"ז המעשה לא מתקיימת וממילא זה פסול בדיוק כמו שלולב גזול הוא פסול. | ||