הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

מצוה הבאה בעבירה (עריכה)

גרסה מ־15:54, 27 באפריל 2018

הוסרו 4,219 בתים , 15:54, 27 באפריל 2018

←‏שיטת הרמב"ם:

Egb 2006

147

עריכות

@@ שורה 180: / שורה 180: @@
 ==שיטת הרמב"ם והראב"ד==
 ===שיטת הרמב"ם:===
-נתחיל בכך שהרמב"ם כותב בפירושו למשנה על מסכת סוכה פרק ג משנה א:
+נתחיל בכך שהרמב"ם כותב בפירושו למשנה על מסכת סוכה פרק ג משנה א שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה  ולכן לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנידחת פסולים משום שהם נכללים במצוה הבאה בעבירה ולא יוצא בהם ידי חובה.  לעומת זאת, '''הרמב"ם''' כותב במשנה תורה הלכות שופר (פרק א הלכה ג) ששופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ולא בשופר עצמו והוא לא גזל את הקול אלא רק את השופר.
-"מצוה הבאה בעברה אינה מצוה, ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. וזו האשרה היא שיהא האילן עצמו נעבד, ויתבארו לך חלוקי האשרות בעבודה זרה, וכבר ידעת אמרו יתעלה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם."
-כלומר לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנידחת פסולים משום שהם נכללים במצוה הבאה בעבירה ולכן לא יוצא בהם ידי חובה.
+נראה לומר שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא).  כמו כן, אדם שיוציא שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בזה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה.
-לעומת זאת, הרמב"ם כותב במשנה תורה הלכות שופר פרק א הלכה ג:
-"...שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו..."
+עם זאת, '''בשו"ת הרמב"ם''' (בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה') הרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.
-כלומר, שופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ולא בשופר עצמו והוא לא גזל את הקול אלא רק את השופר.
-כלומר, נראה לומר שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא).  כמו כן, אדם שיוציא שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בזה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה.
+ייתכן שהרמב"ם הבין שמדאורייתא זה באמת רק בדברים שהם חלים על גוף החפץ ממש, ורק במקרים כאלה אם עשה זאת בדיעבד לא יצא. אלא ששאר האיסורים גם אסור לעבור עליהם (אלא אם כן זה עונה על הכללים של עשה דוחה לא תעשה, אך הם לא מתקיימים במקרה שתואר בשו"ת הרמב"ם שהרי אפשר להימנע מזאת) אך בדיעבד כן יצא, והרמב"ם השאיל בתשובתו את הביטוי של "מצוה הבאה בעבירה" ולא התכוון שלא יוצא ידי חובה. ניתן לדייק מלשונו שגם שופר גזול או שופר של עבודה זרה ''אסור'' ''לכתחילה להשתמש בזה'', אלא שהמצוה לא מתבטלת על ידי זה.
-עם זאת, בשו"ת הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה' הרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.
-ייתכן שהרמב"ם הבין שמדאורייתא זה באמת רק בדברים שהם חלים על גוף החפץ ממש, ורק במקרים כאלה אם עשה זאת בדיעבד לא יצא. אלא ששאר האיסורים גם אסור לעבור עליהם (אלא אם כן זה עונה על הכללים של עשה דוחה לא תעשה, אך הם לא מתקיימים במקרה שתואר בשו"ת הרמב"ם שהרי אפשר להימנע מזאת) אך בדיעבד כן יצא, והרמב"ם השאיל בתשובתו את הביטוי של "מצוה הבאה בעבירה" ולא התכוון שלא יוצא ידי חובה. ניתן לדייק מלשונו שגם שופר גזול או שופר של עבודה זרה אסור לכתחילה להשתמש בזה, אלא שהמצוה לא מתבטלת על ידי זה.
+הגדרה זו של הרמב"ם שבעצם יש פה בעיה של החלת דבר המנוגד למה שהוחל בתוכה כבר, ניסיון של החלת מצוה בחפץ שכבר נפגם בכך שהחילו בו עבירה, גורם לכך שהמצוה לא תצליח לחול בצורה שלמה וממילא זה לא נחשב שהוא עשה את המצוה. כלומר, הרמב"ם הבין שכל חפץ ניתן להחיל בתוכו דבר מסוים ולא ניתן להכניס בו דברים הסותרים זה את זה. יש לזה משמעות גדולה בהרבה סוגיות אחרות בש"ס. דוגמה לכך ניתן לראות בהלכות פסולי מוקדשין.
-הגדרה זו של הרמב"ם שבעצם יש פה בעיה של החלת דבר המנוגד למה שהוחל בתוכה כבר, ניסיון של החלת מצוה בחפץ שכבר נפגם בכך שהחילו בו עבירה, גורם לכך שהמצוה לא תצליח לחול בצורה שלמה וממילא זה לא נחשב שהוא עשה את המצוה. כלומר, הרמב"ם הבין שכל חפץ ניתן להחיל בתוכו דבר מסוים ולא ניתן להכניס בו דברים הסותרים זה את זה. יש לזה משמעות גדולה בהרבה סוגיות אחרות בש"ס. נביא דוגמה לכך מהלכות פסולי מוקדשין.
-הגמרא בזבחים דף כט עמוד ב את האיסור הבא:
+'''הגמרא''' (בזבחים דף כט עמוד ב) כתוב שרבי ינאי אומר שהמחשב בקודשים לוקה. '''הרמב"ם''' אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין בפרק יח הלכה א וב) ומדמה זאת למטיל מום בקדשים אך כותב שלא לוקה כי אין בלאו זה מעשה שהרי רק פסלו במחשבה. הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.
-"... אמר רבי ינאי: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר – 'לא יחשב'..."
-הרמב"ם אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין בפרק יח:
+אמנם '''השפת אמת''' הביא הסבר שונה לחלוטין בהבנת שיטת הרמב"ם. '''הרמב"ם''' כותב (בפרק א מהלכות חגיגה הלכה א) שמי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא מביא עולת ראיה, לא רק שלא קיים מצוה אלא עבר על העבירה של 'ולא יראה פני ריקם', והשפת אמת כתב על זה שלא מצינו שעבירה יכולה להיות גם מצוה, לכן הוא לא קיים את המצוה. לשיטתו, הרמב"ם רואה במעשה כדבר שלא יכול מעשה מצוה ובו זמנית להיות מעשה עבירה. כלומר, השפת אמת הבין את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה כך: מצה גזולה, כשהוא אוכל אותה עצם מעשה האכילה משמש גם למצוה של אכילת מצה וגם לעבירה שעל ידי האכילה הוא עובר על גזל. עצם מעשה האכילה לא יכול לשמש לשני הדברים. לעומת זאת, אם אוכל מצה ויוצא אתה לרשות הרבים הוא כן יוצא ידי חובה מפני ששמה העבירה איננה במעשה האכילה, אלא במעשה ההנחה. אמנם מעשה ההנחה נעשית באמצעות אכילת המצה, אך זה לא מה שהוא עובר עליו אלא רק האמצעי להנחתו.
-"הלכה א:
-כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב.
+כמו כן, בקרבן חטאת ששוחט בשבת, השחיטה איננה מה שמקיימת את הכפרה, וממילא השחיטה אמנם נחשבת מעשה עבירה ששוחט בשבת, אך מעשה המצוה היא רק בכפרה שזה בהזאה. ניתן לומר שהשחיטה איננה מהווה את שורש וגרעין המצוה, אלא רק בהזאה שרק אז החוטא מתכפר, לכן אין המצוה והעבירה קורים באותו מעשה.
-הלכה ב:
-מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואף על פי כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה."
+אמנם לכאורה קשה, הרי בקריעה הקריעה עצמה היא לכאורה מהווה גם עבירה של מלאכה בשבת, וגם מצוה של קריעה על המת. על מנת לתרץ זאת יש להבין מהו מהות מצוות קריעה על המת.
-הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת  שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.
-אמנם השפת אמת הביא הסבר שונה לחלוטין בהבנת שיטת הרמב"ם. הרמב"ם כותב בפרק א מהלכות חגיגה הלכה א:
+'''הגמרא''' (במועד קטן דף טו) שואלת האם יש דין קריעה במצורע ועונה מהפסוק (ויקרא יג, מה) ''"בגדיו יהיו פרומים"'' שצריכים בגדיו להיות קרועים.
-"...ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר: 'לא יראו פני ריקם'..."
-והשפת אמת כתב על זה:
+'''השפת אמת בחידושיו על הש"ס''' במקום  תמה מדוע הגמרא בכלל שאלה את זה? הרי מפורש בפסוק שהוא צריך לקרוע אז מה הגמרא מנסה לומר לנו?  השפת אמת הסברי ששאלת הגמרא היא האם יש עניין בתוצאה או שיש גם עניין במעשה הקריעה. בגמרא מכריעה שבאמת מצוות קריעה איננה מצוה במעשה הקריעה, שצריך לקרוע בפועל אלא רק בתוצאה – שיהיה לו בגד קרוע. אם נדמה מצוות קריעה של אבל למצוות קריעה של מצורע, יוצא שגם מצוות קריעה של אבל אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת.
-"דלא  מצינו מצוה שיהיה עבירה וכיון דהתורה אמרה ולא יראה פני ריקם אם כן כשנראה ריקם לא קיים בזה מצות ראיה ועשה עבירה, ועבירה אי אפשר בשום פנים להיות מצוה".
-לשיטתו, הרמב"ם רואה במעשה כדבר שלא יכול מעשה מצוה ובו זמנית להיות מעשה עבירה. כלומר, השפת אמת הבין את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה כך: מצה גזולה, כשהוא אוכל אותה עצם מעשה האכילה משמש גם למצוה של אכילת מצה וגם לעבירה שעל ידי האכילה הוא עובר על גזל. כלומר, עצם מעשה האכילה לא יכול לשמש לשני הדברים. לעומת זאת, אם אוכל מצה ויוצא אתה לרשות הרבים הוא כן יוצא ידי חובה מפני ששמה העבירה איננה במעשה האכילה, אלא במעשה ההנחה. אמנם מעשה ההנחה נעשית באמצעות אכילת המצה, אך זה לא מה שהוא עובר עליו, אלא רק האמצעי להנחתו.
+חידוש זה מופיע גם כן '''במנחת חינוך''' (במצוה ק"נ), ובעקבות זה הוא מגיע לחידוש נוסף על פי '''הרמב"ם''' (בפרק י מהלכות טומאת צרעת הלכה ו'). ברמב"ם שם כתוב שכהן גדול שהצטרע חייב אפילו לפרום את בגדיו, והרמב"ם מנמק: שעשה דוחה לא תעשה. כוונת הרמב"ם, למה שנאמר בפרשת אמור על הכהן גדול: 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'. מה קורא לכהן גדול שנצטרע? עשה של קריעת בגדי מצורע דוחה את הלא תעשה של בגדיו לא יפרום.כתוב במפורש שהלא תעשה של כהן גדול הוא לא ללכת בבגד קרוע, שאם נאמר שהלא תעשה הוא לא לקרוע, נמצא שאפשר לקיים את שניהם. מדוע צריך הכהן גדול המצורע להגיע למצב של עשה דוחה לא תעשה? הוא הרי יכול לקיים את העשה מבלי לעבור על ה"לא תעשה", על ידי זה שהכהן גדול המצורע ילך עם בגד קרוע, ואז הוא לא עובר על לא תעשה, והוא מקיים את העשה. אם בכל זאת נאמר שבכהן גדול מצורע יש מצב של עשה דוחה לא תעשה, אין זאת אלא משום שגם הלא תעשה מתייחס לבגד ולא למעשה הקריעה. אסור לכהן גדול ללכת עם בגד קרוע, ולכן אנו נאלצים להגיע לעשה דוחה לא תעשה.
-כמו כן, בקרבן חטאת ששוחט בשבת, השחיטה איננה מה שמקיימת את הכפרה, וממילא השחיטה אמנם נחשבת מעשה עבירה ששוחט בשבת, אך מעשה המצוה היא רק בכפרה שזה בהזאה. ניתן לומר שהשחיטה איננה מהווה את שורש וגרעין המצוה, אלא רק בהזאה שרק אז החוטא מתכפר, לכן איין המצוה והעבירה קורים באותו מעשה.
-אמנם לכאורה קשה, הרי בקריעה הקריעה עצמה היא לכאורה מהווה גם עבירה של מלאכה בשבת, וגם מצוה של קריעה על המת. על מנת לתרץ זאת נעיין במהות מצוות קריעה על המת.
+האיסור של כהן גדול כמובן מתייחס למצוות קריעה של אבלות כפי שמסביר '''הרמב"ן על התורה''' (בד"ה את ראשו לא יפרע) שזה מתייחס לקריעה על מת.
-הגמרא במועד קטן דף טו מסתפקת לגבי קריעה במצורע:
-"מצורע מהו בקריעה? ת"ש: (ויקרא יג, מה) 'בגדיו יהיו פרומים' - שיהו מקורעין שמע מינה".
+יוצא על פי כל הנ"ל שבאמת גם מצוות קריעה של אבלות הוא רק בלבישה ולא בעצם מעשה הקריעה. יוצא שאין צורך לדמות את מצורע לאבלות בצורה אינטואיטיבית גרידא, אלא זה מוכח ממש מהרמב"ם כפי שהסביר המנחת חינוך. אם כן, במצוות קריעה של אבלות אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה אלא בלבישה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת שכדי שהמצוה תתבטל יש צורך ששניהם יצאו מאותו מעשה.
-השפת אמת בחידושיו על הש"ס במקום  תמה מדוע הגמרא בכלל שאלה את זה? הרי מפורש בפסוק שהוא צריך לקרוע אז מה הגמרא מנסה לומר לנו?
-"שם בגמ' מצורע מהו בקריעה ת"ש ובגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעין, ותמוה מאי מיבעיא להו דהא מפורש בתורה ובמשנה דמצורע צריך פריעה ופרימה, ואולי י"ל להיפוך דהא באמת היכא דצריך קריעה גם אם כבר הבגד קרועה אינו יוצא ידי קריעה רק צריך לקרוע מחדש והיינו דאיבעיא להו אם מחויב בקריעה או רק לילך בבגד קרוע, ופשיט לקולא שיהיו בגדיו מקורעין אבל אין צריך לקרוע בכוונה לצרעתו כנ"ל:"
+ניתן להביא ראיה לדברי השפת אמת שזה תלוי באמת רק במעשה ולא בחפצא מהמשך '''הגמרא''' בירושלמי בשבת (פרק יג הלכה ג) שרבי אילא דורש את דין מצוה הבאה בעבירה מהלימוד: ''"(ויקרא כז) "אלה המצות" - אם '''עשיתן''' כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות"''. מלשון זה של רבי אילא נראה לומר שהבעיה שמצוה הבאה בעבירה היא תלויה במעשה כפי שהסביר השפת אמת. וכך אכן הסביר הגאב"ד שליט"א (במאמר אין זה מברך אלא מנאץ) שהעמיד את המחלוקת האם מצוה הבאה בעבירה תלויה בחפצא או במעשה בלימוד מהפסוקים השונים. בבבלי לומדים זאת מהפסוק ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' המדמה את דין מצוה הבאה בעבירה למום בקרבן, מפני שזאת על פי ההבנה שמצוה הבאה בעבירה היא דין בחפצא, ואילו בירושלמי בשם רבי אילא מובא הלימוד מהפסוק "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן וכו' שזה מתייחס לעשייה של המצווה, כלומר שזה תלוי במעשה גברא של המצוה.
-כלומר, השפת אמת באמת הבין שמצוות קריעה איננה מצוה במעשה הקריעה, שצריך לקרוע בפועל אלא רק בתוצאה – שיהיה לו בגד קרוע. אם נדמה מצוות קריעה של אבל למצוות קריעה של מצורע , יוצא שגם מצוות קריעה של אבל אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת.
-חידוש זה מופיע גם כן במנחת חינוך במצוה ק"נ, ובעקבות זה הוא מגיע לחידוש נוסף, וכך כותב שם המנחת חינוך: "בוודאי לגבי מצורע אין הוא מצוה לקרוע אלא שילבש בגדיו קרועים, שהרי לא כתיב בפסוק והצרוע יפרום בגדיו, רק כתיב בגדיו יהיו פרומים, היינו שצריך שיהיה לבוש בגד קרוע".
+=== שיטת הראב"ד: ===
-מוסיף המנחת חינוך על פי הרמב"ם בפרק י מהלכות טומאת צרעת הלכה ו':
-" ונראה בעיני אע"ג דכתיב בתורה ובגדיכם לא תפרומו בלשון נוכח היינו שלא יקרע את בגדיו וכן בכה"ג כתיב ובגדיו לא יפרום, אין הלאו על גוף הקריעה שעשה בידים רק עיקר הלאו שלא יהיה הכה"ג לבוש בשעת עבודה או בשעת כניסה בבגדים מקורעים אפילו לא קרע בעצמו רק לקח בגדים מקורעים ולבש ועבד או נכנס עובר בלאו זה... כי מי שהוא משרת השם יתברך ברןך הוא, גנאי ללבוש בגד כזה. וגם היאך יעלה על הדעת שאסור בקריעה אם כן אסור לקרוע בגד שאינו לבוש כלל רק תלוי במסמר מחמת פסוק ובגדיו לא יפרום זה אין סברא ואין מבואר בשום מקום אך עיקר הציווי שלא יהי' לבוש בגד כזה. ואם כי הוא פשוט לענ"ד אביא לך ראיה דאין איסור בקריעה דהרמב"ם כתב בפרק ט מהלכות טומאת צרעת דמצורע אפילו כה"ג פורם בגדיו דעשה ד'בגדיו יהיו פרומים' דוחה לא תעשה של 'ובגדיו לא יפרום'. ובודאי גבי מצורע העשה שילבש בגדים קרועים דלא כתיב בפסוק והצרוע כו' יפרום בגדיו לנוכח רק כתיב ובגדיו יהיו פרומים היינו שצריך שיהיה לבוש בבגד קרוע ואי אמרינן דבכהן גדול האיסור רק בקריעה, אם כן איך דוחה עשה ללא תעשה? הא אפשר לקיים שניהם, ויכול לקיים העשה דמצורע ללבוש בגד קרוע ומקיים העשה ואין עשה על הלאו! אלא על כרחך דעל הלבישה עובר על הלאו בכל רגע שהוא לבוש. על כן צריך ליתן טעם מחמת דעשה דוחה לא תעשה... על כן ברור דבכהן גדול חייב על הלבישה לבד..."
-המנחת חינוך מביא את הרמב"ם שכהן גדול שהצטרע חייב אפילו לפרום את בגדיו, והרמב"ם מנמק: שעשה דוחה לא תעשה. כוונת הרמב"ם, למה שנאמר בפרשת אמור על הכהן גדול: 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'. מה קורא לכהן גדול שנצטרע? עשה של קריעת בגדי מצורע דוחה את הלא תעשה של בגדיו לא יפרום.כתוב במפורש שהלא תעשה של כהן גדול הוא לא ללכת בבגד קרוע, שאם נאמר שהלא תעשה הוא לא לקרוע, נמצא שאפשר לקיים את שניהם. מדוע צריך הכהן גדול המצורע להגיע למצב של עשה דוחה לא תעשה? הוא הרי יכול לקיים את העשה מבלי לעבור על ה"לא תעשה", על ידי זה שהכהן גדול המצורע ילך עם בגד קרוע, ואז הוא לא עובר על לא תעשה, והוא מקיים את העשה. אם בכל זאת נאמר שבכהן גדול מצורע יש מצב של עשה דוחה לא תעשה, אין זאת אלא משום שגם הלא תעשה מתייחס לבגד ולא למעשה הקריעה. אסור לכהן גדול ללכת עם בגד קרוע, ולכן אנו נאלצים להגיע לעשה דוחה לא תעשה.
-האיסור של כהן גדול כמובן מתייחס למצוות קריעה של אבלות כפי שמסביר הרמב"ן על התורה :
-"את ראשו לא יפרע וגו' ועל כל נפשות מת נמשך לפניו עם "נפשות מת" יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת ולא יבא עליו."
-כלומר, יוצא על פי כל הנ"ל שבאמת גם מצוות קריעה של אבלות הוא רק בלבישה ולא בעצם מעשה הקריעה. כלומר, יוצא שאין צורך לדמות את מצורע לאבלות בצורה אינטואיטיבית אלא זה מוכח ממש מהרמב"ם כפי שהסביר המנחת חינוך. אם כן, במצוות קריעה של אבלות אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה אלא בלבישה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת שכדי שהמצוה תתבטל יש צורך ששניהם יצאו מאותו מעשה.
-ניתן להביא ראיה לדברי השפת אמת שזה תלוי באמת רק במעשה ולא בחפצא מהמשך הגמרא בירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג:
-"א"ר אילא (ויקרא כז) אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות".
-מלשון זה של רבי אילא נראה לומר שהבעיה שמצוה הבאה בעבירה היא תלויה המעשה כפי שהסביר השפת אמת. וכך אכן הסביר הגאב"ד שליט"א  וזה לשונו:
-"וכתבתי דאפשר דשאלה זו תלויה במקור הפסול דמהבב"ע, דמצינו בזה שתי דרשות. א: "והבאתם את הגזול ואת הפסח, גזול דומיא דפסח" (סוכה שם). ב: "אלה המצות, אם עשיתם אותם  כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות" (ירושלמי חלה ט' ע"א). ואפשר דלדרשת הבבלי הוי פסול בחפצא שהרי גזול דומיא דבעל מום אמרו כנ"ל, אך לדרשת הירושלמי אין כאן פסול אלא במעשה המצוה וכמו שאמרו "אם עשיתן אותם כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות", ודו"ק בזה."
-יוצא אם כן ששיטת השפת אמת יכול להיות תלוי בעצם השאלה של הפסוק עליו הוא דורש את דין מצוה הבאה בעבירה כפי שהסברתי לעיל.
-שיטת הראב"ד:
 הראב"ד כותב בהלכות לולב להראב"ד שו"ת הראב"ד סימן ו:
 "אבל לענין אתרוג נ"ל בכל אשרה שבעולם ואפילו ממשמשי ע"ז פסול בכל הימים ואפילו דיעבד, מ"ט משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה והכי פריש לה בגמרא +עיין תוס' סוכה ל, א ד"ה משום, שכתבו ומיהו יש ספרים דגרסינן לקמן אמתניתין דאתרוג של אשרה מאי טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... וטעמא מאי משום דקא מתהני נמי בחזותא ובריחא, ואפילו בנטילה לבדה, מה שאין כן במיני לולב... וכיון שאי אפשר לנטילתו בלא הנאה, פסול משום מצוה הבאה בעבירה".