הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

כמה ראשונים התקשו לדחות סתמא דמשנה מפני הגמרא, ועל כן חיפשו פתרונות אחרים. כבר '''רש"י''' עמד על נימוק אפשרי אחר, וזאת לאור דברי הגמרא ביחס לדמאי. בגמרא נאמר שיכול אדם לצאת ידי חובה בדמאי, ומקשה על כך שהיא לא ראויה לו (''"הא לא חזי ליה!''). התירוץ לכך היא שמפני שהוא יכול להפקיר נכסיו ועל ידי כך ייהפך לעני ויהיה ראוי לאכול בדמאי, כלומר זה בדיו לגרום לכך שזה יהיה ראוי לו, זה נחשב כאילו כבר מעכשיו זה ראוי לו. זאת על פי הכלל שעניים יכולים לאכול דמאי לכתחילה.  

נראה שגם הרמב"ם הבין כך את הגמרא שכתב '''הרמב"ם''' (בהלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ז) שאין אדם יוצא ידי חובת מצות אכילת מצה בדבר איסור כגון אבל או מעשר ראשון ומסביר שזה נכון לגבי כל דבר שלא מברכים עליו ברכת המזון - שבכולם לא יוצא ידי חובה אם אכל אותם.

|}

==שיטת הרידב"ז==

יוצא שלפי שיטת הרידב"ז קיימים שתי חובות בהקרבת קרבן:

# חובה על האדם לעשות את המעשה של הקרבת הקרבן.

על פי שיטתו, קושיית התוספות בסוכה דף ט עמוד א לא קשה כלל מפני שמצוות ישיבה בסוכה היא לא מצוה עשייתית, שצריך לעשות מעשה כלשהו כמו באכילת מצה, אלא מצוה תוצאתית. ישיבה בסוכה שורשה נובע מכך שהסוכה צריכה לשמש כביתו של האדם. על מנת שדבר זה יקרה, חז"ל חידשו כמה דרכים ליישם זאת – באכילה ושינה בסוכה. אך מצוות אלו אינם מצוות מצד עצמם אלא רק מהווים פעולות שמביאות את התוצאה הרצויה שהסוכה תשמש כביתו של האדם. כמו כן, גם המל בשבת (מילה שלא בזמנה) יוצא ידי חובה מפני שזה לא פוגם בתוצאה שנעשתה, וסוף סוף הילד נימול, אז לא שייך לומר לגבי זה מצוה הבאה בעבירה .  

לפי זה, הרידב"ז חולק על התוספות הסוברים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא נחשבים מצוה הבאה בעבירה, שהרי נטילת לולב היא מצוה עשייתית, שיש צורך לעשות מעשה של נטילת לולב, ואם כן על פי היסוד של הרידב"ז המעשה לא מתקיימת וממילא זה פסול בדיוק כמו שלולב גזול הוא פסול.  

אמנם קצת קשה להסביר על פי יסוד זה את דברי הגמרא בברכות דף מז עמוד ב העוסקת בשחרור עבד על מנת לצרפו למניין. בגמרא שם מגדירה את זה כמצוה הבאה בעבירה ורק מפני שזה מצוה דרבים הגמרא מסיקה שזה בסדר. לפי ההסבר של הרידב"ז, לכאורה לא היה ראוי לקרוא לזה מצוה הבאה בעבירה כלל שהרי אין פה מצוה עשייתית אלא יש צורך רק בתוצאה של המצוה שהעבד יהיה משוחרר וייהפך ליהודי כשר ויוכל להצטרף למניין. ייתכן שהרידב"ז מודה שיש איסור לעשות את זה בלי קשר מדרבנן, ורק אם זה מצוה דרבים ניתן לעשות זאת לכתחילה.  

יחס שיטת הרידב"ז לקרבן בעלת מום:

התנאים רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו מהי מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. לדעת רבי מאיר, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם שחיטת בהמה בעלת מום קל (כגון דוקין שבעין) מונעת את קידוש הלחם או מאפשרת אותו. הגמרא מסבירה, כי יש לבחון מחלוקת זו על רקע שיטתו של רבי עקיבא, כי אימורי בעלי מומים אלו שהועלו על גבי המזבח לא יורדו. לדעת רבי אליעזר, כפי שהם אינם מורדים, כך שחיטתם גם מקדשת את הלחם. לדעת רבי יהושע, על אף שהם עצמם אם עלו לא ירדו, מכל מקום אין בכך כדי לקדש את הלחם. לדעת רבי יהודה לעומת זאת, כולם מסכימים ששחיטתם אינה מקדשת את הלחם וכל מחלוקתם הייתה בעניין אחר. נראה, כי השאלה האם ניתן להשוות בין דין זה לבין קידוש הלחם תלויה בחקירה בסיסית המצויה ביסודו של דין 'אם עלו לא ירדו'. על מנת שהלחם יתקדש, עלינו לראות את פעולת השחיטה כבעלת כשרות כלשהי. השאלה,  

והנה, אם נבין ככיוון השני, הרי שיש מקום להשוות בין דין אם עלו לא ירדו לבין דין קידוש הלחם – שניהם תלויים בקיומו של הליך הקרבה. אך אם הכיוון הראשון הוא הנכון, הרי שאין בדין 'אם עלו לא ירדו' כל ראיה לכשרותו של הליך ההקרבה. כל מה שדין זה מצביע עליו, הוא שכשרות הקרבן לא הופקעה לחלוטין. ממילא, אין בכך כדי ללמד על קידוש הלחם.  

==שיטת הרמב"ם והראב"ד==