הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

{{מקורות|סוכה ג א, פסחים ב ה, זבחים ט ב, שבת יג ג|סוכה כט ב, ל א, בבא קמא צד א, ט א, פסחים לה א, ברכות מז ב, זבחים פד א, מנחות עח ב, עט א|שבת יג ג|סוכה ג א, פסולי המקודשין יח א, יח ב, חגיגה א א, ברכות א יט|}}

'''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=29b&format=pdf סוכה דף כט עמוד ב]) המשנה עוסקת בפסולים של לולב, ואומרת שלולב הגזול הוא פסול. בגמרא דנים בטעם הפסול של הלולב. בתחילה מובא שיטתו של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יחאי שאומר שלולב גזול במשך על שבעת ימי החג מפני שזה מצוה הבאה בעבירה. הוא לומד זאת מפסוק העוסק בקרבנות: ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "''.  

'''הגמרא''' במסכת זבחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=84&format=pdf דף פד עמוד א]) מביאה משנה העוסקת בדין של 'אם עלו לא ירדו' שמשמעותה שיש דברים הפסולים להביא כקרבן, אך אם הביאו אותם והקריבו אותם והעלום למזבח לא יורידו אותם אם מצאו בהם בשלב זה פסול. המשנה מביאה מחלוקת בין רבי שמעון לבין רבי עקיבא האם לבעלי מומים שייך הדין של 'אם עלו לא ירדו', אך בהמשך ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=85b&format=pdf דף פה עמוד ב]) '''הגמרא''' מסייגת את מחלוקתם ואומרת שלכולי עלמא במקרה רגיל של בעל מום לא שייך את הדין של 'אם עלו לא ירדו'. רבי עקיבא רק חולק במקרה של דוקין שבעין שבה זהו פציעה יותר חלשה ונסתרת שאפילו לא פוסל בעופות.  

'''בגמרא''' במסכת מנחות ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=78b&format=pdf דף עח עמוד ב] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=79&format=pdf ובדף עט עמוד א]) אנו מוצאים כמה פסולים, אשר מתקיים לגביהם דיון האם הם מונעים את הקדשת הלחם הקרב עם קרבן תודה. אם שחטה במחשבת חוץ לזמנה או חוץ למקומה קדש הלחם שקרב עם זה. אך אם שחטה ונמצאת טרפה לא קדש הלחם. אם שחטה ונמצאה בעלת מום רבי אליעזר סובר שקדש הלחם, ורבי יהושע (חכמים במשנה) חולקים עליו וסוברים שלא קדש הלחם.  

'''הרמב"ם''' כותב בפירושו למשנה על מסכת סוכה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11595&st=&pgnum=129 פרק ג משנה א] שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה  ולכן לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנידחת פסולים משום שהם נכללים במצוה הבאה בעבירה ולא יוצא בהם ידי חובה.  לעומת זאת, '''הרמב"ם''' כותב במשנה תורה הלכות שופר ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=368 פרק א הלכה ג]) ששופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ולא בשופר עצמו והוא לא גזל את הקול אלא רק את השופר.   

'''הגמרא''' בזבחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=29b&format=pdf דף כט עמוד ב]) כתוב שרבי ינאי אומר שהמחשב בקודשים לוקה. '''הרמב"ם''' אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=157 בפרק יח הלכה א וב]) ומדמה זאת למטיל מום בקדשים אך כותב שלא לוקה כי אין בלאו זה מעשה שהרי רק פסלו במחשבה. הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.  

אמנם '''השפת אמת''' הביא הסבר שונה לחלוטין בהבנת שיטת הרמב"ם. '''הרמב"ם''' כותב ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=179 בפרק א מהלכות חגיגה הלכה א]) שמי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא מביא עולת ראיה, לא רק שלא קיים מצוה אלא עבר על העבירה של 'ולא יראה פני ריקם', והשפת אמת כתב על זה שלא מצינו שעבירה יכולה להיות גם מצוה, לכן הוא לא קיים את המצוה. לשיטתו, הרמב"ם רואה במעשה כדבר שלא יכול מעשה מצוה ובו זמנית להיות מעשה עבירה. כלומר, השפת אמת הבין את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה כך: מצה גזולה, כשהוא אוכל אותה עצם מעשה האכילה משמש גם למצוה של אכילת מצה וגם לעבירה שעל ידי האכילה הוא עובר על גזל. עצם מעשה האכילה לא יכול לשמש לשני הדברים. לעומת זאת, אם אוכל מצה ויוצא אתה לרשות הרבים הוא כן יוצא ידי חובה מפני ששמה העבירה איננה במעשה האכילה, אלא במעשה ההנחה. אמנם מעשה ההנחה נעשית באמצעות אכילת המצה, אך זה לא מה שהוא עובר עליו אלא רק האמצעי להנחתו.   

'''הגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=12&daf=15&format=pdf במועד קטן דף טו עמוד א]) שואלת האם יש דין קריעה במצורע ועונה מהפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=62 ויקרא יג, מה]) ''"בגדיו יהיו פרומים"'' שצריכים בגדיו להיות קרועים.   

'''השפת אמת בחידושיו על הש"ס''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14522&st=&pgnum=287 בד"ה בגמ' מצורע מהו בקריעה]) במקום תמה מדוע הגמרא בכלל שאלה את זה? הרי מפורש בפסוק שהוא צריך לקרוע אז מה הגמרא מנסה לומר לנו?  השפת אמת הסברי ששאלת הגמרא היא האם יש עניין בתוצאה או שיש גם עניין במעשה הקריעה. בגמרא מכריעה שבאמת מצוות קריעה איננה מצוה במעשה הקריעה, שצריך לקרוע בפועל אלא רק בתוצאה – שיהיה לו בגד קרוע. אם נדמה מצוות קריעה של אבל למצוות קריעה של מצורע, יוצא שגם מצוות קריעה של אבל אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת.   

חידוש זה מופיע גם כן '''במנחת חינוך''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14093&st=&pgnum=297 במצוה ק"נ בד"ה ונ"ב]), ובעקבות זה הוא מגיע לחידוש נוסף על פי '''הרמב"ם''' בהלכות טומאת צרעת ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40451&st=&pgnum=643 פרק י הלכה ו]). ברמב"ם שם כתוב שכהן גדול שהצטרע חייב אפילו לפרום את בגדיו, והרמב"ם מנמק: שעשה דוחה לא תעשה. כוונת הרמב"ם, למה שנאמר בפרשת אמור על הכהן גדול: 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'. מה קורא לכהן גדול שנצטרע? עשה של קריעת בגדי מצורע דוחה את הלא תעשה של בגדיו לא יפרום.כתוב במפורש שהלא תעשה של כהן גדול הוא לא ללכת בבגד קרוע, שאם נאמר שהלא תעשה הוא לא לקרוע, נמצא שאפשר לקיים את שניהם. מדוע צריך הכהן גדול המצורע להגיע למצב של עשה דוחה לא תעשה? הוא הרי יכול לקיים את העשה מבלי לעבור על ה"לא תעשה", על ידי זה שהכהן גדול המצורע ילך עם בגד קרוע, ואז הוא לא עובר על לא תעשה, והוא מקיים את העשה. אם בכל זאת נאמר שבכהן גדול מצורע יש מצב של עשה דוחה לא תעשה, אין זאת אלא משום שגם הלא תעשה מתייחס לבגד ולא למעשה הקריעה. אסור לכהן גדול ללכת עם בגד קרוע, ולכן אנו נאלצים להגיע לעשה דוחה לא תעשה.  

האיסור של כהן גדול כמובן מתייחס למצוות קריעה של אבלות כפי שמסביר '''הרמב"ן על התורה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45959&st=&pgnum=60 בד"ה את ראשו לא יפרע]) שזה מתייחס לקריעה על מת.   

ניתן להביא ראיה לדברי השפת אמת שזה תלוי באמת רק במעשה ולא בחפצא מהמשך '''הגמרא''' בירושלמי בשבת (פרק יג הלכה ג) שרבי אילא דורש את דין מצוה הבאה בעבירה מהלימוד: ''"(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=162 ויקרא כז לד) "אלה המצות" - אם '''עשיתן''' כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות"''. מלשון זה של רבי אילא נראה לומר שהבעיה שמצוה הבאה בעבירה היא תלויה במעשה כפי שהסביר השפת אמת. וכך אכן הסביר הגאב"ד שליט"א (http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%97-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A0%D7%90%D7%A5/ במאמר אין זה מברך אלא מנאץ) שהעמיד את המחלוקת האם מצוה הבאה בעבירה תלויה בחפצא או במעשה בלימוד מהפסוקים השונים. בבבלי לומדים זאת מהפסוק ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' המדמה את דין מצוה הבאה בעבירה למום בקרבן, מפני שזאת על פי ההבנה שמצוה הבאה בעבירה היא דין בחפצא, ואילו בירושלמי בשם רבי אילא מובא הלימוד מהפסוק "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן וכו' שזה מתייחס לעשייה של המצווה, כלומר שזה תלוי במעשה גברא של המצוה.   

על פי כל הנ"ל יש להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד '''במשנה תורה''' בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=162 פרק א הלכה יט]) בשאלה האם אסור לברך על דבר האסור כמו אכילת טבל או שמברכים אלא שלא מזמנים. הרמב"ם כותב שלא מברכים על זה כלל ואילו הראב"ד סובר שרק אסור לזמן על האכילה.  

ניתן להסביר שהרמב"ם והראב"ד חלקו בדיוק בנקודה של האם זה נכנס לקטגוריה של מצוה הבאה בעבירה. הראב"ד הבין שהמצוה של ברכות הנהנין לא חלה כלל על החפץ של האוכל אלא רק על הרעיון ההנאה שהפיק מהאוכל. לפי זה יוצא אם כן שזה לא נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה מפני שאין המצוה יוצאת מאותו חפץ של איסור, מאותו חפץ פגום. הסבר זה מופיע גם כן '''בקרבן העדה''' על הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=149 בד"ה אין מצוה עבירה]), וכן '''בשולחן ערוך הרב''' ([http://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh1/17/196/index.htm סימן קצ"ו]) שכותב שהרי סוף סוף נהנה מהאוכל, והברכה מתייחסת להנאה זו. '''הרידב"ז''' גם כן מזכיר הסבר זה במפורש בתשובה (בשו"ת הרדב"ז חלק ז סימן ב) שהראב"ד סובר שעל ההנאה מברכים וממילא אין סיבה שלא יברך. '''במרכבת המשנה''' מבואר שהסיבה שלא מזמן נובעת מהעובדה שעל מנת לזמן יש צורך בקביעות, ואכילת איסור לא נחשבת קביעות, וכן כתב '''שולחן ערוך הרב,''' וכן מופיע '''בשו"ת הרשב"א''' (חלק א תשצ"ד).

לעומת זאת, הרמב"ם סובר שהמצוה של ברכות הנהנין בכל זאת כן נחשב כאילו חל על החפצא של האוכל. ניתן להביא ראיה לדבריו '''מהגמרא''' בברכות ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf דף לה עמוד א]) שכתוב שאסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה ואם עשה זאת מעל. '''רש"י''' (\http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf בד"ה מעל]) מסביר שזה כנהנה מן ההקדש. וכן '''בגמרא''' בהמשך ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35b&format=pdf בדף לה עמוד ב]) כתוב שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל מהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. מגמרא זו המדמה בין ההנאה מן האוכל למעילה ניתן להבין כי ''תפקידן של ברכות הנהנין הם כמתיר'', כלומר - כצעד שיש לנקוט בו על מנת לאפשר שימוש חוקי במשהו.  

ניתן להבין שהרמב"ם אכן סובר שמפני שזה מתנהג כמתיר של האוכל, זה נחשב כחל על האוכל וממילא שייך לגביו מצוה הבאה בעבירה. '''הרמב"ם''' אכן מדגיש זאת בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=160 פרק א הלכה ב]) בתחילת הדיון לגבי ברכות הנהנין שמי שלא ברך אך נהנה מעל. כלומר, יוצא מהמקורות הנ"ל שברכת הנהנין מתייחס לאוכל עצמו ולא רק להנאה מהאוכל. לפי זה, מובן מדוע הרמב"ם סובר שזה נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה, מפני שבאמת זה מתייחס לאותו חפץ של איסור.   

התוספות הבינו שהעבירה חייבת להוות גורם הכרחי לקיום המצוה ולא דבר שהוא בלתי תלוי בו. הבאנו גם שני הסברים המסבירים איך התוספות מתמודד עם הגמרות האחרות.

הרמב"ם והראב"ד הבינו שהכוונה בגופה עבירה, שצריך שזה יחול על אותו החפצא, וכל אחד הסביר בשיטתו מה הבעיה בכך. הרמב"ם הסביר שזה בגלל שאין שניהם יכולים לחול על אותו חפץ ואילו הראב"ד הסביר שהבעיה היא בכך שלא יכול לצאת מאותו חפץ גם עבירה וגם מצוה בו זמנית, ולכן ממילא מתבטלת המצוה.

השפת אמת מסביר את הרמב"ם שאי אפשר שמעשה אחד יהווה גם מעשה חיובי של מצוה וגם מעשה שלילי. הסבר זה דומה להסבר של הראב"ד אלא שבהסבר זה אין התייחסות לחפץ אלא למעשה.  

הרידב"ז הבין שגופה עבירה מתייחס לכך שבאמת בחטאת החיוב האובייקטיבי החיצוני של הכפרה באמת התכפר, החיוב המיוחס לחטאת וזאת כוונת הגמרא בזה שהוא כיפר, אך מצוה הבאה בעבירה גורם לכך שהמעשה תיחשב מעשה אחר, מעשה של איסור וממילא כל חיוב על הגברא, חיוב של מעשה, לא פועל כי הוא לא עשה את המעשה בצורה נכונה.