הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

'''הרמב"ם''' כותב בפירושו למשנה על מסכת סוכה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11595&st=&pgnum=129  פרק ג משנה א] שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה  ולכן לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנידחת פסולים משום שהם נכללים במצוה הבאה בעבירה ולא יוצא בהם ידי חובה.  לעומת זאת, '''הרמב"ם''' כותב במשנה תורה הלכות שופר ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=368  פרק א הלכה ג]) ששופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ולא בשופר עצמו והוא לא גזל את הקול אלא רק את השופר.   

'''הגמרא''' בזבחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=29b&format=pdf  דף כט עמוד ב]) כתוב שרבי ינאי אומר שהמחשב בקודשים לוקה. '''הרמב"ם''' אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=157  בפרק יח הלכה א וב]) ומדמה זאת למטיל מום בקדשים אך כותב שלא לוקה כי אין בלאו זה מעשה שהרי רק פסלו במחשבה. הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.  

אמנם '''השפת אמת''' הביא הסבר שונה לחלוטין בהבנת שיטת הרמב"ם. '''הרמב"ם''' כותב ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=179  בפרק א מהלכות חגיגה הלכה א]) שמי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא מביא עולת ראיה, לא רק שלא קיים מצוה אלא עבר על העבירה של 'ולא יראה פני ריקם', והשפת אמת כתב על זה שלא מצינו שעבירה יכולה להיות גם מצוה, לכן הוא לא קיים את המצוה. לשיטתו, הרמב"ם רואה במעשה כדבר שלא יכול מעשה מצוה ובו זמנית להיות מעשה עבירה. כלומר, השפת אמת הבין את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה כך: מצה גזולה, כשהוא אוכל אותה עצם מעשה האכילה משמש גם למצוה של אכילת מצה וגם לעבירה שעל ידי האכילה הוא עובר על גזל. עצם מעשה האכילה לא יכול לשמש לשני הדברים. לעומת זאת, אם אוכל מצה ויוצא אתה לרשות הרבים הוא כן יוצא ידי חובה מפני ששמה העבירה איננה במעשה האכילה, אלא במעשה ההנחה. אמנם מעשה ההנחה נעשית באמצעות אכילת המצה, אך זה לא מה שהוא עובר עליו אלא רק האמצעי להנחתו.   

'''הגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=12&daf=15&format=pdf  במועד קטן דף טו עמוד א]) שואלת האם יש דין קריעה במצורע ועונה מהפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=62  ויקרא יג, מה]) ''"בגדיו יהיו פרומים"'' שצריכים בגדיו להיות קרועים.   

'''השפת אמת בחידושיו על הש"ס''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14522&st=&pgnum=287  בד"ה בגמ' מצורע מהו בקריעה]) במקום תמה מדוע הגמרא בכלל שאלה את זה? הרי מפורש בפסוק שהוא צריך לקרוע אז מה הגמרא מנסה לומר לנו?  השפת אמת הסברי ששאלת הגמרא היא האם יש עניין בתוצאה או שיש גם עניין במעשה הקריעה. בגמרא מכריעה שבאמת מצוות קריעה איננה מצוה במעשה הקריעה, שצריך לקרוע בפועל אלא רק בתוצאה – שיהיה לו בגד קרוע. אם נדמה מצוות קריעה של אבל למצוות קריעה של מצורע, יוצא שגם מצוות קריעה של אבל אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת.   

חידוש זה מופיע גם כן '''במנחת חינוך''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14093&st=&pgnum=297  במצוה ק"נ בד"ה ונ"ב]), ובעקבות זה הוא מגיע לחידוש נוסף על פי '''הרמב"ם''' בהלכות טומאת צרעת ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40451&st=&pgnum=643  פרק י הלכה ו]). ברמב"ם שם כתוב שכהן גדול שהצטרע חייב אפילו לפרום את בגדיו, והרמב"ם מנמק: שעשה דוחה לא תעשה. כוונת הרמב"ם, למה שנאמר בפרשת אמור על הכהן גדול: 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'. מה קורא לכהן גדול שנצטרע? עשה של קריעת בגדי מצורע דוחה את הלא תעשה של בגדיו לא יפרום.כתוב במפורש שהלא תעשה של כהן גדול הוא לא ללכת בבגד קרוע, שאם נאמר שהלא תעשה הוא לא לקרוע, נמצא שאפשר לקיים את שניהם. מדוע צריך הכהן גדול המצורע להגיע למצב של עשה דוחה לא תעשה? הוא הרי יכול לקיים את העשה מבלי לעבור על ה"לא תעשה", על ידי זה שהכהן גדול המצורע ילך עם בגד קרוע, ואז הוא לא עובר על לא תעשה, והוא מקיים את העשה. אם בכל זאת נאמר שבכהן גדול מצורע יש מצב של עשה דוחה לא תעשה, אין זאת אלא משום שגם הלא תעשה מתייחס לבגד ולא למעשה הקריעה. אסור לכהן גדול ללכת עם בגד קרוע, ולכן אנו נאלצים להגיע לעשה דוחה לא תעשה.  

האיסור של כהן גדול כמובן מתייחס למצוות קריעה של אבלות כפי שמסביר '''הרמב"ן על התורה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45959&st=&pgnum=60  בד"ה את ראשו לא יפרע]) שזה מתייחס לקריעה על מת.   

ניתן להביא ראיה לדברי השפת אמת שזה תלוי באמת רק במעשה ולא בחפצא מהמשך '''הגמרא''' בירושלמי בשבת (פרק יג הלכה ג) שרבי אילא דורש את דין מצוה הבאה בעבירה מהלימוד: ''"(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=162  ויקרא כז לד) "אלה המצות" - אם '''עשיתן''' כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות"''. מלשון זה של רבי אילא נראה לומר שהבעיה שמצוה הבאה בעבירה היא תלויה במעשה כפי שהסביר השפת אמת. וכך אכן הסביר הגאב"ד שליט"א (http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%97-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A0%D7%90%D7%A5/  במאמר אין זה מברך אלא מנאץ) שהעמיד את המחלוקת האם מצוה הבאה בעבירה תלויה בחפצא או במעשה בלימוד מהפסוקים השונים. בבבלי לומדים זאת מהפסוק ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה?  והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' המדמה את דין מצוה הבאה בעבירה למום בקרבן, מפני שזאת על פי ההבנה שמצוה הבאה בעבירה היא דין בחפצא, ואילו בירושלמי בשם רבי אילא מובא הלימוד מהפסוק "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן וכו' שזה מתייחס לעשייה של המצווה, כלומר שזה תלוי במעשה גברא של המצוה.   

על פי כל הנ"ל יש להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד '''במשנה תורה''' בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=162  פרק א הלכה יט]) בשאלה האם אסור לברך על דבר האסור כמו אכילת טבל או שמברכים אלא שלא מזמנים. הרמב"ם כותב שלא מברכים על זה כלל ואילו הראב"ד סובר שרק אסור לזמן על האכילה.  

ניתן להסביר שהרמב"ם והראב"ד חלקו בדיוק בנקודה של האם זה נכנס לקטגוריה של מצוה הבאה בעבירה. הראב"ד הבין שהמצוה של ברכות הנהנין לא חלה כלל על החפץ של האוכל אלא רק על הרעיון ההנאה שהפיק מהאוכל. לפי זה יוצא אם כן שזה לא נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה מפני שאין המצוה יוצאת מאותו חפץ של איסור, מאותו חפץ פגום. הסבר זה מופיע גם כן '''בקרבן העדה''' על הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=149  בד"ה אין מצוה עבירה]), וכן '''בשולחן ערוך הרב''' ([http://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh1/17/196/index.htm  סימן קצ"ו]) שכותב שהרי סוף סוף נהנה מהאוכל, והברכה מתייחסת להנאה זו. '''הרידב"ז''' גם כן מזכיר הסבר זה במפורש בתשובה (בשו"ת הרדב"ז חלק ז סימן ב) שהראב"ד סובר שעל ההנאה מברכים וממילא אין סיבה שלא יברך. '''במרכבת המשנה''' מבואר שהסיבה שלא מזמן נובעת מהעובדה שעל מנת לזמן יש צורך בקביעות, ואכילת איסור לא נחשבת קביעות, וכן כתב '''שולחן ערוך הרב,''' וכן מופיע '''בשו"ת הרשב"א''' (חלק א תשצ"ד).

לעומת זאת, הרמב"ם סובר שהמצוה של ברכות הנהנין בכל זאת כן נחשב כאילו חל על החפצא של האוכל. ניתן להביא ראיה לדבריו '''מהגמרא''' בברכות ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf  דף לה עמוד א]) שכתוב שאסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה ואם עשה זאת מעל. '''רש"י''' (\http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf בד"ה מעל]) מסביר שזה כנהנה מן ההקדש. וכן '''בגמרא''' בהמשך ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35b&format=pdf  בדף לה עמוד ב]) כתוב שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל מהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. מגמרא זו המדמה בין ההנאה מן האוכל למעילה ניתן להבין כי ''תפקידן של ברכות הנהנין הם כמתיר'', כלומר - כצעד שיש לנקוט בו על מנת לאפשר שימוש חוקי במשהו.  

ניתן להבין שהרמב"ם אכן סובר שמפני שזה מתנהג כמתיר של האוכל, זה נחשב כחל על האוכל וממילא שייך לגביו מצוה הבאה בעבירה. '''הרמב"ם''' אכן מדגיש זאת בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=160  פרק א הלכה ב]) בתחילת הדיון לגבי ברכות הנהנין שמי שלא ברך אך נהנה מעל. כלומר, יוצא מהמקורות הנ"ל שברכת הנהנין מתייחס לאוכל עצמו ולא רק להנאה מהאוכל. לפי זה, מובן מדוע הרמב"ם סובר שזה נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה, מפני שבאמת זה מתייחס לאותו חפץ של איסור.   

אלא צריך לדייק שהשפת אמת מתכוון שלא ניתן שמעשה אחד יעגן ויכניס מצוה ועבירה בעולם. לא יכול להיות שמצוה אחת היא בו זמנית גורמת לטוב ובנייה בעולם ומצד שני גורמת להרס. אם כן, הברכה מתעגנת באכילה בעולם כמצוה. בלי האכילה הברכה לא נחשבת למצוה כלל; אדרבא, היא תיחשב עבירה. לכן לפי הרמב"ם זה נחשב למצוה הבאה בעבירה. כלומר, באה לעולם יחד עם עבירה.