147
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"
←שיטת התוספות
| שורה 18: | שורה 18: | ||
==שיטת התוספות== | ==שיטת התוספות== | ||
'''התוספות''' לומדים מלימוד של הגמרא בסוכה (http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א בד"ה משום) מהפסוק ''"והבאתם גזול את הפסח וכו' "'' שמצוה הבאה בעבירה שייכת בכל המצוות שהם דאורייתא. לעומת זאת, '''התוספות''' במסכת סוכה (http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=9&format=pdf בדף ט עמוד א בד"ה ההוא) מסבירים שמצוה הבאה בעבירה בשאר דברים שאינם כקרבן ולולב הוא רק דרבנן, כתירוץ לקושייתם מדוע צריך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה הינה פסולה. | '''התוספות''' לומדים מלימוד של הגמרא בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א בד"ה משום]) מהפסוק ''"והבאתם גזול את הפסח וכו' "'' שמצוה הבאה בעבירה שייכת בכל המצוות שהם דאורייתא. לעומת זאת, '''התוספות''' במסכת סוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=9&format=pdf בדף ט עמוד א בד"ה ההוא]) מסבירים שמצוה הבאה בעבירה בשאר דברים שאינם כקרבן ולולב הוא רק דרבנן, כתירוץ לקושייתם מדוע צריך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה הינה פסולה. | ||
בהמשך '''הגמרא''' בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א]) מובאת מחלוקת בין רבי אמי הסובר שלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה לבין רבי יצחק בר נחמני הסובר שזה רק פסול ביום הראשון, אך בשאר הימים זה כשר שמתוך ששאול כשר, גם גזול כשר. '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך שיוצא בשאול]) שם מסביר שביום טוב ראשון אסור לצאת בשאול או בגזול מפני שכתוב ''"ולקחתם '''לכם''' ביום הראשון..."'' המתייחס דווקא ליום הראשון, כלומר שצריך שכל אחד ייטול לולב השייך לו דווקא. '''התוספות''' שם (http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך) מסבירים שאין חוששים למצוה הבאה בעבירה מפני שזה דרבנן בשאר הימים. | בהמשך '''הגמרא''' בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א]) מובאת מחלוקת בין רבי אמי הסובר שלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה לבין רבי יצחק בר נחמני הסובר שזה רק פסול ביום הראשון, אך בשאר הימים זה כשר שמתוך ששאול כשר, גם גזול כשר. '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך שיוצא בשאול]) שם מסביר שביום טוב ראשון אסור לצאת בשאול או בגזול מפני שכתוב ''"ולקחתם '''לכם''' ביום הראשון..."'' המתייחס דווקא ליום הראשון, כלומר שצריך שכל אחד ייטול לולב השייך לו דווקא. '''התוספות''' שם ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך]) מסבירים שאין חוששים למצוה הבאה בעבירה מפני שזה דרבנן בשאר הימים. | ||
התוספות ממשיכים וכותבים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא פסולים משום מצוה הבאה בעבירה, אלא פסולים מטעם שונה שהלולב נחשב 'מיכתת שיעורא' , ומסבירים את טעמם שהסיבה היא שבמקרים אלו (לולב של אשרה ושל עיר הנידחת) העבירה איננה קשורה למצוה, ולא היא הנותנת לאדם את היכולת לקיים את המצוה של נטילת לולב. היא אמנם נחשבת פגומה, אך הפגם הזה לא קשור למצוה וממילא לא נחשב שה'סניגור הוא קטיגור'. לעומת זאת, בלולב הגזול, אם לא היה גוזל את הלולב, זה לא היה שלו וממילא לא היה יכול להשתמש בהם. | התוספות ממשיכים וכותבים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא פסולים משום מצוה הבאה בעבירה, אלא פסולים מטעם שונה שהלולב נחשב 'מיכתת שיעורא' , ומסבירים את טעמם שהסיבה היא שבמקרים אלו (לולב של אשרה ושל עיר הנידחת) העבירה איננה קשורה למצוה, ולא היא הנותנת לאדם את היכולת לקיים את המצוה של נטילת לולב. היא אמנם נחשבת פגומה, אך הפגם הזה לא קשור למצוה וממילא לא נחשב שה'סניגור הוא קטיגור'. לעומת זאת, בלולב הגזול, אם לא היה גוזל את הלולב, זה לא היה שלו וממילא לא היה יכול להשתמש בהם. | ||
| שורה 53: | שורה 53: | ||
'''הגמרא''' במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה. בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה. | '''הגמרא''' במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה. בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה. | ||
אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, הרמב"ן במקום כותב | אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, '''הרמב"ן''' במקום ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14105&st=&pgnum=113&hilite= בד"ה נראה לי]) כותב אינו קובע שניתן להשתמש לכתחילה במצה של איסור, אך הכרעתו היא שבדיעבד מי שאכל מצה של איסור יצא ידי חובתו, כיוון שאיננו פוסקים כרבי שמעון. | ||
כמה ראשונים התקשו לדחות סתמא דמשנה מפני הגמרא, ועל כן חיפשו פתרונות אחרים. כבר '''רש"י''' עמד על נימוק אפשרי אחר, וזאת לאור דברי הגמרא ביחס לדמאי. בגמרא נאמר שיכול אדם לצאת ידי חובה בדמאי, ומקשה על כך שהיא לא ראויה לו (''"הא לא חזי ליה!''). התירוץ לכך היא שמפני שהוא יכול להפקיר נכסיו ועל ידי כך ייהפך לעני ויהיה ראוי לאכול בדמאי, כלומר זה בדיו לגרום לכך שזה יהיה ראוי לו, זה נחשב כאילו כבר מעכשיו זה ראוי לו. זאת על פי הכלל שעניים יכולים לאכול דמאי לכתחילה. | כמה ראשונים התקשו לדחות סתמא דמשנה מפני הגמרא, ועל כן חיפשו פתרונות אחרים. כבר '''רש"י''' עמד על נימוק אפשרי אחר, וזאת לאור דברי הגמרא ביחס לדמאי. בגמרא נאמר שיכול אדם לצאת ידי חובה בדמאי, ומקשה על כך שהיא לא ראויה לו (''"הא לא חזי ליה!''). התירוץ לכך היא שמפני שהוא יכול להפקיר נכסיו ועל ידי כך ייהפך לעני ויהיה ראוי לאכול בדמאי, כלומר זה בדיו לגרום לכך שזה יהיה ראוי לו, זה נחשב כאילו כבר מעכשיו זה ראוי לו. זאת על פי הכלל שעניים יכולים לאכול דמאי לכתחילה. | ||
'''רש"י''' ( | '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35b&format=pdf בד"ה דמאי הא לא חזי ליה]) ששאלת הגמרא הייתה על סמך הכלל שאסור לאכול דבר שאינו ראוי לאדם אפילו למצוה מפני שזה מצוה הבאה בעבירה. רש"י היה מודע לכך שיש בעיה לצאת ידי חובה במאכל אסור, מכוח הלימוד שתביא הגמרא בהמשך, ועם זאת טען שעשויה להיות בהקשר זה בעיה כללית יותר: מצוה הבאה בעבירה. | ||
נראה שגם הרמב"ם הבין כך את הגמרא שכתב '''הרמב"ם''' | נראה שגם הרמב"ם הבין כך את הגמרא שכתב '''הרמב"ם''' בהלכות חמץ ומצה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=357 פרק ו הלכה ז]) שאין אדם יוצא ידי חובת מצות אכילת מצה בדבר איסור כגון אבל או מעשר ראשון ומסביר שזה נכון לגבי כל דבר שלא מברכים עליו ברכת המזון - שבכולם לא יוצא ידי חובה אם אכל אותם. | ||
הרמב"ם פוסק את דין המשנה, אך מוסיף על כך שני דברים: | הרמב"ם פוסק את דין המשנה, אך מוסיף על כך שני דברים: | ||