הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

==שיטת התוספות==

התוספות ממשיכים וכותבים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא פסולים משום מצוה הבאה בעבירה, אלא פסולים מטעם שונה שהלולב נחשב 'מיכתת שיעורא' , ומסבירים את טעמם שהסיבה היא שבמקרים אלו (לולב של אשרה ושל עיר הנידחת) העבירה איננה קשורה למצוה, ולא היא הנותנת לאדם את היכולת לקיים את המצוה של נטילת לולב. היא אמנם נחשבת פגומה, אך הפגם הזה לא קשור למצוה וממילא לא נחשב שה'סניגור הוא קטיגור'. לעומת זאת, בלולב הגזול, אם לא היה גוזל את הלולב, זה לא היה שלו וממילא לא היה יכול להשתמש בהם.   

# העבירה חייב להוות גורם הכרחי לקיום המצוה.  

ניתן לתרץ את שיטת התוספות בכמה אופנים:  

=== הסבר א: ===

גישה ראשונה להסביר את הקושי הוא להסביר שבאמת זה סותר את דברי התוספות אלא שהם לא מקבלים את הירושלמי. כלומר, התוספות סוברים שיש פשוט מחלוקת בין הירושלמי לבין הבבלי, ושהבבלי סובר שבאמת כן יוצא ידי חובת מצה במצה גזולה, ושרק מדרבנן אסור כי זה מצוה הבאה בעבירה.  

כמו כן, יכול להיות שהתוספות מסבירים את הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג כפי שהסביר אותה קרבן העדה, שבאמת מדובר שמה במחלוקת. הברייתא שמגיעה לאחר מכן שאומרת שאסור לברך על המצה הגזולה אכן סוברת שבדיעבד אם אכל אותה יצא ידי חובת המצוה. התוספות פשוט פוסקים כדעת הברייתא שבאמת כן יוצא ידי חובה בדיעבד מכיוון שזה רק דרבנן.

גישה שלישית לפתור את הבעיה היא להסביר שבאמת מצה נכלל בקטגוריה של קרבן ולולב.   

'''הגמרא''' במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה. בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה.  

| colspan="2" | תקף מדרבנן

|}

==שיטת הרידב"ז==

הסבר נוסף, הוא הסברו של '''הרידב"ז''' (ירושלמי שבת פי"ג ה"ג) שהסביר שכוונת הגמרא בירושלמי על מסכת שבת פרק יג הלכה ג היא שמה שהיא אמרה ש"שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון תמן גופה עבירה") בכלל מתייחס לחטאת שהקריב בשבת, וקיימים שני דינים בהקרבת קרבן חטאת - חובה על האדם לעשות הקרבה, וצורך לכפר על גוף העבירה. בשניהם אמנם קיים מצוה הבאה בעבירה, אך מצוה הבאה בעבירה רק פוגמת את החובה של המעשה גברא, והחלק של הכפרה על העבירה מתכפרת בלי קשר. לכן, זה שבחטאת כתוב שכיפר – זה רק מתייחסת לגוף העבירה, לכפרה עצמה, אך נותרה עדיין החובה על הגברא כמו שבמצה נשארה החובה.