הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

'''א"כ לסיכום:''' במקור א' (קס"ג) איתא שאסור רק בוודאי לא נטל, וזה משום דמיירי בשאר אדם,  ובמקור ב' (קס"ט א') איתא שאסור בלא נט"י ואפי' בספק, וזה משום דמיירי בשמש,  ובמקור ג' (קס"ט ב') איתא לגבי ברכה (ולא נט"י), שלא יתן למי שלא יברך ואפי' בספק, ומשום צדקה מותר, וזה דווקא פה שזה ספק ולעניין הברכה, אך בודאי או בספק בנט"י יהא אסור.

ולפי תלמידי ר"י, במקור א' הדין אמור להיות שאסור אף בספק, כי לומדים מוודאי לא נטל כמו שלומדים לעניין לא יברך מלא נטל, ומ"מ המשנ"ב הנ"ל כתב לא כך, וכך משמע מהרמ"א שם, וזה משום שפסקו לא כתר"י לענין זה, ובשעה"צ סקי"א (בסי' קס"ג) הביא שגם החיי אדם פסק שבספק מותר (בשאר אדם), ושברמב"ם (ברכות ו' י"ט) משמע שכלל לא אסר בספק ואפי' בשמש, כי העתיק רק את הברייתא שאוסרת בודאי לא נטל ואת הברייתא של שמש שאסור בספק לא כתב. ואומר שם המשנ"ב, שגם לתר"י שמחמירים בסתם אדם בספק נט"י, מ"מ בצדקה וודאי שאין להחמיר, וזה משום שגם לתר"י יש קולא מסויימת בצדקה, לגבי ספק יברך. וכנ"ל.

ובמקור ג', המג"א כתב כמ"ש לעיל שדווקא בספק התירו משום צדקה, אמנם עי' במחצה"ש שם שאם ידוע שלא יברך אך זה משום שאינו יודע ולא משום רשעות, יהא מותר לתת לו בצדקה אף שוודאי לא יברך.  והב"ח כתב, שלא רק שיש את 'היתר הצדקה' דווקא בספק ברכה ולא בוודאי, אלא שגם בספק, דווקא בספק ברכה הקילו ולא בספק נט"י. ובעצם אלו דברי התר"י, אלא שהב"ח הוא זה שפסק כמוהם. וזה כנ"ל.  (ובט"ז סק"ג מסביר את דברי הרמ"א שיש להקל בצדקה, שזה משום שוודאי דמצות צדקה גובר על ספק האיסור של אי ברכה או אי נט"י. ורואים שפי' דלא כב"ח, אלא דס"ל שהמקילים בספק יברך משום צדקה, מקילים כמו"כ בספק בנט"י).

ובביאור דעת הב"ח (התר"י) דחלוק דין ברכה מנט"י, לכאורה יש לומר שלאכול לחם בלא נט"י הרי זה 'מעשה איסור', משא"כ כשאוכל בלי ברכה, המעשה מותר אלא שביטל מצות עשה דרבנן כשלא בירך.  ויסוד לחילוק זה מצינו בפת"ש (יו"ד שמ"א סק"ד) לגבי אונן שפטור ממצוות עשה וחייב בל"ת, שכתב שם בשו"ע שאוכל ללא ברכה, ובפת"ש מביא מחלוקת אם הוא הדין בלא נט"י, או שמא נט"י שאני וחייב כיוון שזה לאו ולא כברכה שזה עשה, (וא"כ יכול להיות עוד חילוק, שבביטול עשה אין לפנ"ע, אך עמש"כ באות ל"ד). וא"כ אפ"ל שבנותן חפץ שיעבור עי"ז בלאו, ה"ז 'חפץ אסור', ויש לפנ"ע, אך בנותן חפץ שעי"ז יתחייב בעשה, אי"ז חפץ אסור אלא חפץ שגורם לחיוב, ושאני לעניין לפנ"ע, ולכן מקילינן בצדקה.

ועוי"ל, עפי"ד הריטב"א בחולין ק"ו (הובא בשע"ת או"ח קנ"ח סק"א, ועי' שד"ח מע' ברכות א' כ"ט, בן איש חי שמיני אות א', ובספר 'וזאת הברכה' פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה.  ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. ובקיצור נאמר, כי י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו .  ולפי"ז, יתכן לומר כי הנותן אוכל למי שלא יטול, ובביאור הלכה הנ"ל במקור א' כתב שזה דווקא שרוצה לאכול לאלתר, יש איסור לפנ"ע כיוון שיש על המקבל כבר עכשיו חיוב של נט"י, משא"כ אם לא יברך, אי"ז חיוב שיש עליו אלא שאחרי שאכל בלא ברכה מתברר שהוא במצב אסור כי הוא אחרי אכילה ללא שהיתה לפניה ברכה. (וחיוב האדם הוא 'לא להכניס עצמו לאונס' - למצב של 'אכול' בלי ברכה). ועי' בלשון הב"ח שלגבי הברכה 'בשעה שנותנו לו אינו עובר, ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות'. ומשמע כנ"ל. (ובבאה"ט שבשו"ע מהדורת פריעדמאן של מכון י-ם, יש תוספת ש'שאר דברים' דינם כמו אי ברכה. וזה כנ"ל). וחילוק זה מבוסס גם על מש"כ לעיל לחלק בין מכשיל בשעת העבירה או לפניה. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ב' צ"ג) שביאר בב"ח שמותר כיון שאין הנתינה בשעת עבירה.

ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ"כ בשו"ת מהרש"ג (ב' ק') וציין גם לשו"ת מהרש"ם, ועי' בנצי"ב (ל"ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ"כ גם בחוו"י (קפ"ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר מאמר מרדכי (על שו"ע או"ח קס"ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר תורת חסד (או"ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי"ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ"כ בטעם ההיתר גם בשו"ת מהרש"ם (או"ח ח"ו סי' י"ז) בקצרה, ובשו"ת בית ישראל (או"ח כ"ח). ובפת"ש (יו"ד קי"ז ס"ק ס"ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע"ע בשו"ת צי"א (חלק כ"ב סי' ג').  (אמנם בתוס' גיטין סא. משמע לא כך, אך ברמב"ן ע"ז טו: ורשב"א ריטב"א ור"ן שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ"מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי"ש בכ"ז).

ולעניין נתינה כשיש חשש שאם לא יתן הלה ישנאנו, הנה ודאי שבעקרון אין שיקול זה מתיר לעבור על איסור, אלא שאם ישנא את כל הנושא הקרוי 'דת' בגלל אי הנתינה הזו, א"כ יש עניין לתת לו את האוכל כדי להצילו מאיסור חמור זה, ונתינה זו אינה מכונה בשם 'הכשלה' אלא בשם 'הצלה'. עי' שו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה) שפסק כך לגבי מארח חילוני בביתו וכד', וביאר את סברתו במנחת אשר (ויקרא ל"ח ו'). ובשם החזו"א (שביעית י"ב ט' ד"ה ונראה, הובא לעיל אות י"ד) מביאים שרק בספק יעבור שרי משום הנ"ל, אמנם במנח"א ביאר שודאי גם החזו"א יודה במקרה שמארח עבריין בביתו, אלא שבאופן כללי אמר שאין להקל משו"ה אלא בספק.  וכגרשז"א, כ"כ גם בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' י"ג) ושבט הלוי (ד' י"ז) ותשובות והנהגות (א' תפ"ג).

ובספר 'פאר הדור' על החזו"א (ח"ג עמ' קצ"ה), מסופר שהתיר בכל גווני כדי שלא יכשל ב'לא תשנא', אולם הגרשז"א אמר ע"ז שודאי שלא אמר כך בדיוק, דאי"ז היתר אלא בחשש לשנאה כללית.

ומ"מ אומר הגרשז"א, שכל זה ביחיד המגיש, אבל אין היתר לתת בפרהסיה אוכל לכאלו משום שמא ישנאו וכו', וכמ"ש המהרש"ם (בהגהות לספר אורחות חיים החדש סי' תקנ"א אות ל'), שאין למכור בשר בימים שבין ר"ח אב לט' באב כדי להציל את הקונים מאיסור טריפה, כי אין לבטל בשבילם אפילו רק מנהג בעלמא שאוסר למכור אז בשר. וכן יהא אסור לפי"ז למכור להם סתם יינם כדי להצילם באיסור יין ערלה וכד', (אמנם עי' בשו"ת מנחת פתים (יו"ד קנא, הוזכר גם לקמן) שהקל בלאו הכי למכור להם סתם יינם. ומ"מ נפק"מ למכור למי שאינו מחלל שבת בפרהסיה). וע"ע בספר הליכות שלמה (תפילה פ"ב הע' 80), ושו"ת צי"א (חי"א סי' נ"ה).