הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"
| שורה 63: | שורה 63: | ||
ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב"מ צ:, והג' '''מהר"ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט). ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השעה"מ יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}. | ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב"מ צ:, והג' '''מהר"ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט). ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השעה"מ יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}. | ||
ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי"פ פערלא''' (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב"א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנח"ח''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך ב'''שו"ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. (עוד בענין זה ראו '''שו"ת תרומת הדשן''' (רפה) '''רמ"א''' (יו"ד שעב) | ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי"פ פערלא''' (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב"א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנח"ח''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך ב'''שו"ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו"ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ"א''' (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וב'''רמב"ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפמ"ג (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם ב'''שו"ת הר צבי''' (או"ח א יא)). {{ש}}עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו"ת פרי יצחק''' (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו. | ||
* | * | ||
<big>'''האם לפנ"ע הוא איסור בפני עצמו, או שהוא סניף של העבירה בה מכשיל'''</big> | <big>'''האם לפנ"ע הוא איסור בפני עצמו, או שהוא סניף של העבירה בה מכשיל'''</big> | ||
גרסה מ־16:29, 19 באוקטובר 2021
יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול
מקור האיסור פירושו וגדרו
כתוב בתורה "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד), ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר:
- עצה רעה: איתא בספרא (פר' ב' פיס' י"ד) "ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו"[1].
- פיתוי לעבירה: בברייתא (ע"ז ו:) נאמר: "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ובטעם הדבר כתב החינוך (מצוה רל"ב) "שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד".
- ובשערי תשובה לרבינו יונה (ג נב) מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת[2]. ובספר החינוך (פרשת משפטים מצוה עח) כתב שחכם שהורה שלא כדין העבירה עליו ולא עלינו. ויש מקום לדון לפי זה מדוע הוי לפנ"ע כשמורה שלא כדין, אם העבירה חלה רק עליו. וכנראה שיש איזשהו חלות עבירה גם על העושה, אולי ברמה של אונס, ולכן הוי לפנ"ע. (וזה רק אם נאמר שכשמכשיל מישהו והנכשל אנוס יש בזה לפנ"ע. עיין להלן בזה. וראה להלן גם הדיון אם יש איסור לפנ"ע בשב ואל תעשה).
- הכשלת עיוור: על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:
האם יש איסור מיוחד בתורה, על נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש:
כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצט): "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה". ובפשטות משמע שהפסוק כולל רק עצה רעה או פיתוי לעבירה.
כך גם מדייקים את שיטת הראב"ד: ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' מו"ק יז. שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה[3].
גם בספר החינוך (מצוה רלב) משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. "שם המצוה" שהעניק בעל החינוך לדין זה: "שלא להכשיל תם בדרך", משתמעת מלשון 'תם' שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. במנחת חינוך (רל"ב ה') מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ"ע הוי לאו "שאין בו מעשה". וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.
מאידך, ספר חסידים (אות תרע"ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ"ע, ובמשך חכמה ובתורה תמימה (ויקרא יט יד) כתבו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג.), ועל כן שיטתם דודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור.
ובגמ' (ע"ז ט"ו) איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ"ע, וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מהל' רוצח), ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם בתוס' (ע"ז כא. ד"ה אלפני, בתי' השני) שכתב: "א"נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור", משמע שיש לפנ"ע בכפשוטו. [4].
אם כי לגופה של טענה שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'", למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור[5]. ועוד, מהלשון "ויראת מאלוקיך" משמע שזה איסור המסור ללב[6]. יש גם שכתבו דהלשון "תתן" מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב "לפני עיוור לא תניח מכשול"[7].
אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". במנחת חינוך כתב שפסוק "ארור משגה עור בדרך", כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שהמשנה למלך (מלו"ל ד ו, ד"ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). ובספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצ"ח) כתב: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...", וכן כתב בחלק העשין (קפ"ד) במצוות מעקה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...", ואם צריך להסיר, כ"ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור "לא תשים דמים בביתך" ו"ועשית מעקה לגגך"[8].
עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו[9], ובחידושי הרמ"ה (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא"כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו[10].
נתן מכשול ולא נכשלו
מלשון הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם הגרי"פ פערלא (על הרס"ג ל"ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים:
לשון הרמב"ם (פיהמ"ש, תרומות ו' ג') היא: "...עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו (הל' רוצח ושמיה"נ יב יד) שכתב "כל המכשיל עור בדבר", ולא כתב "הנותן מכשול"[11], וגם רס"ג והחינוך נקטו "המכשיל" ולא "הנותן מכשול".
גם בריטב"א (קידושין מ"ב וב"מ י: בשטמ"ק) שכתב שאין לפנ"ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ"ע עד שנכשל[12]. כשיטה זו כ"כ גם בשו"ת פני יהושע[13] (חו"מ ט), ובשו"ת פרי יצחק (ב מט).
אולם בה"ג ר"א הזקן ר"י אלברגלוני ר"ש אבן גבירול סמ"ג (ל"ת קס"ח) וסמ"ק (קע"ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו יד מלאכי (כלל שסז), שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס"ל גם לחזו"א ולגרח"ע בשו"ת אחיעזר (ג פא א ו).
בגמ' (מו"ק יז.) "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול". ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ"ע דאל"ה מדוע צעקה על התלמיד, וב(קידושין לב.) אפשר לדייק הפוך: "רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח", והגמ' שואלת "ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?", ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. [14]
והגרי"פ פערלא מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור[15].
בשו"ת ציץ אליעזר לגרא"י וולדינברג (טו סו"ס נג), כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ"ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן[16].
ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ"ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י"ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.
חיוב מלקות
ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. ספר החינוך (רלב) כתב שלא לוקים על איסור "לפני עיוור", כי הוי "לאו שאין בו מעשה". וברמב"ם (פיהמ"ש תרומות ו ג) גם כן כתב שלא לוקים על "לפני עיוור"[17], ובספר המצוות (שרש ט) כתב דלפני עיוור הוי "לאו שבכללות", וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ"כ הריטב"א (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ"ע כי הוי לאו שבכללות[18]. סיבה נוספת יש לומר עפ"י שו"ת יד יצחק (ב פ), שכתב בדעת הרמב"ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה"ת.
ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה[19]. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב במנחת חינוך (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד[20].
ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. והגרי"פ פערלא (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה[21]. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.
האם לפנ"ע הוא איסור בפני עצמו, או שהוא סניף של העבירה בה מכשיל
כתב הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין סופ"ח עד:)(לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ"ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת "עבודה זרה" שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם בעל המאור שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון.
בקובץ הערות (מ"ח ט' בהשמטה), שו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' נ"ג) ובמנחת אשר (ויקרא ל"ח ב'), כתבו שמחלוקת הרמב"ן ובעה"מ היא האם "לפני עיוור" הוא איסור בפני עצמו, או שהאיסור הוא הרחבה של כל איסור ואיסור. שלרמב"ן זה לאו בעלמא, וכמ"ש בעצמו, ועל לאו זה לא נאמר "יהרג ואל יעבור". אך לבעה"מ איסור לפני עיוור הוא סניף לעבירת המכשול, וממילא דינה כדין העבירה ובע"ז יהרג ואל יעבור[22].
ובמנחת אשר תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' (שבת ד.) יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע"ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. תוס' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך בתוס' רא"ש כתב "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו". ובדברי המאירי הדברים מוצגים כמחלוקת "חכמי הצרפתים" עם "חכמי הדורות": שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, "שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו", "וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה". וצ"ב מה באו להוסיף. ולהנ"ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ"ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול.
ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ברש"י עה"ת (במדבר ל טז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין". גם בגמ' נדרים (מח:) איתא "ויהא עוון תלוי בראשו", ומשמע שאם בגללו חטאו ה"ז עולה לחובתו[23].
ובשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א) כתב השואל, שכהן המקדש אשה גרושה לא עבר משום לפנ"ע, משום ששניהם מצווים באותו ציווי ועוברים ע"ז יחדיו. (ובהגהות מקור חסד על ספר חסידים (סי' תתרפ"א אות ג'), הקשה ע"ז מהלוואת ריבית ששניהם עוברים בלפנ"ע, ומסיים 'וי"ל'. ואולי כוונתו ששם זה ב' עבירות שונות, לא תשיך ואל תקח). ואם נאמר שלפנ"ע הינו סניף לעבירת המכשול, יובן יותר חידוש השואל הנ"ל.
בקובץ אהל מרדכי (מאמר לפני עור), כתב הרב מפוניבז' שיש בלפנ"ע את ב' הענינים, א' שעובר באיסור מכשול, ב' שעובר באיסור עליו עבר הנכשל. כעין זה כתב גם הגר"ש פישר בספר בית ישי (י), וראו בענין זה גם בקונטרסי שיעורים (ב"ק כג ו).
- ערבות, תוכחה, מעקה, ולא תשים דמים - מול "לפני עור"
כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד
באיסור דרבנן, ב"איסור קל", או כשהמכשיל אינו מצווה בזה
- וכשהנכשל שוגג באיסור דרבנן הזה.
- לפני עור ב"איסור קל"
ב'איסור לכתחילה', ב'עניינים', באנוס, בדבר שאחד מהם מחמיר, ובשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
- כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן
"חד עברא דנהרא"
- מקור והגדרת "חד עברא דנהרא"
איסור "מסייע לדבר עבירה"
האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה
נידונים שונים ב"חד עברא"
כשהנכשל שוגג, באיסור דרבנן, הכשלת גוי מומר ומזיד, האם כשיכל לעבור ע"י ישראל אחר מקרי ח"ע, וכן האם יש הבדל בין יש לו לבין צריך לקנות, ובין קונה מישראל למגוי
נידונים בגדרי איסור "לפני עור"
"לפני דלפני"
ביהודי ובגוי
במושיט 'דבר היתר'
כשיש ספק אם יעבור עבירה
כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר
שמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול
כשהמכשיל שוגג
האם יש לאשה איסור להכשיל משום לפנ"ע, ומשום מסייע ידי עוברי עבירה
האם יש לגוי איסור להכשיל משום לפנ"ע
בשב ואל תעשה
דיונים נוספים בגדרי איסור "לפני עור"
- לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)
- האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ"ע
- איסור משום דדומה לאיסור לפנ"ע
- לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות
- במבטל חברו ממצות עשה
- האם דבר שהושג עם איסור לפנ"ע נאסר לשימוש
נידונים הלכתיים אקטואליים
- לתת אוכל למי שיודע בו שלא יברך, ושלא יטול ידיו (והאם מכירה שאני)
- הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה
- עישון ומכירת סיגריות
- להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה
- ליסע במוצ"ש עם נהג שלא מבדיל
- למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת
- חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם
- נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב
הערות שוליים
- ^ בסה"מ לרס"ג לא כתב זאת, ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (ח"ב, בסוף ל"ת נ"ה) מסביר דס"ל דעצה רעה נכלל באיסור אונאת דברים, וכמ"ש בספרא פרשת בהר (פר' ד', וצע"ק שסותר ללעיל) ורש"י עה"ת שם (עה"פ לא תונו איש את עמיתו). אמנם בתוספתא (ב"מ ג יג) ובגמרא (שם נ"ח) ל"ג בברייתא של אונאת דברים את איסור עצה רעה.
- ^ ולשון הרמב"ם (ת"ת ה' ד') "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים". וראו גם שו"ת מנחת יצחק (ח"ד עט ה) שכ"כ הרש"ש בביאור רש"י (סנהדרין עד עה), ומביא שבשו"ת מהר"ם שיק (או"ח שג) מסביר שזה משום החזקת עוברי עבירה.
- ^ רמב"ם הלכות ת"ת (ו יד). כך כתב הב"ח (יו"ד שלד), הובא גם בהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה).
- ^ אם כי אולי י"ל שזה דין דרבנן "משום" לפנ"ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ"ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.
- ^ משנה למלך (מלו"ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ברא"מ עה"ת (פר' קדושים). ובספר קרבן אהרן שם הקשה על דבריו.
- ^ כלי יקר וגור אריה על התורה. ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה, ח"ב דף נ"ד ע"ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל גם איסור של מכשול פיזי.
- ^ זה לשון חשוקי חמד (עבודה זרה דף ב.) "...פירש בקרבן העדה, לבאר מדוע חז"ל בתורת כהנים (קדשים פ"ב) לא ביארו את הלאו דלפני עור כפשוטו אלא ביארו שלא יכשיל סומא בדבר, והרי קיימ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן מעצם התיבות מוכח כך, משום דהמניח אבן על הארץ כדי שהעוור יכשל בו ויפול, אין במעשה כזה "נתינה", ולא שייך לומר לפני עור לא "תתן" אלא לא תניח לפניו מכשול, ומזה שכתבה התורה לפני עוור לא תתן, מוכח מעצם התיבות, שהתורה נתכוונה כמדרשו, לא תתן לנזיר ביד יין, אם הנזיר עור בדבר, וכמו כן לא תתן ביד הנכרי אבר מהחי אם הוא עור, ולא יודע שהוא מצווה על כך.".
אבל הגרי"פ בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לאוין ל"ת נג נד נה) כתב "...וגם מה שכתב בזה הר"ב ק"א שם וכו', ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אף על פי שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן וכו', וא"כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ"ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו". - ^ בגמ' ב"ק (טו:) כתוב "תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' (דברים כ"ב)". עוד כתוב בתורה "ועשית מעקה לגגך", וכך גם פסק הרמב"ם בסהמ"צ רצ"ח כנ"ל למעלה. וא"כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ"ע לא תתן מכשול? והגרי"פ פערלא (בחלק ב' ל"ת נ"ה דף נ"ד) כתב באמת שדין לפנ"ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו. ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא"כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל"ק הדעות בזה). רבי אשר ויס (מנחת אשר, ויקרא ל"ט ב') חילק באופן אחר: ש"לא תשים דמים" זה דווקא בסכנת מיתה, משא"כ לפני עיוור נאמר בכל מכשול. ובקהילות יעקב (ב"ק ריש סי' א') הביא מהמשך חכמה שבור ברשות הרבים נלמד מאיסור לפנ"ע, ובור ברשות היחיד נלמד מאיסור "לא תשים דמים בביתך", וזה הסבר נוסף מדוע הוצרכו ב' הפסוקים.
- ^ ראו בענין זה בקהילות יעקב ריש מס' ב"ק מה שכתב ד' אופנים.
- ^ כך דייק בקובץ שיעורים (ב"ב אות ע"ז), אולם הגרי"ז גוסטמאן (קונטרסי שיעורים, ב"ב, נושא ט' שיעור א' אות ד') ביאר את הרמ"ה באופ"א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.
- ^ הגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג, וכ"כ גם שדי חמד כללים ו' כ"ו י"ח, ועוד.
- ^ הגרי"פ מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.
- ^ סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש"ס
- ^ וכ"כ גם במנחת אשר (ויקרא ל"ח ד'). אמנם בלא"ה כתבו מטעם אחר בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' מ"ז), ובספר יד מלאכי (כלל שס"א), דשם מיירי בלפנ"ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן). וע"ע בנדו"ד בקהילות יעקב (ע"ז ג ב).
- ^ מאידך, יד מלאכי כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי שו"ת מהר"א ששון (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב בכנסת הגדולה (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם בתשובת הר"ן (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש).
ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות).
עוד יש לדון, אם דומה לפסקי תוס' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם בקובץ הערות (לו ד).
ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ קובץ הערות (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), ובאהבת ציון (דרוש יד) בשם הנוב"י, אמרי בינה (או"ח יד), ושו"ת יביע אומר (ו יו"ד כט). (ובב"מ פב: לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם בקובץ הערות (סט ט י) ובהגהות רעק"א (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ב צז), וקובץ שיעורים (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפמ"ג (או"ח קסט ג). - ^ ושם תולה זאת במחלוקת בעה"מ ורמב"ן (ע"ז סופ"ח) שנחלקו האם יהרג ואל יעבור על לפנ"ע של ע"ז. (וע"ש בחט"ז סי' ה').
- ^ גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כס"מ שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י"ט) לא מנה את לפנ"ע בכלל הלוקים.
- ^ ראו גם רדב"ז (נזירות ה כ), והשואל בשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ"כ הנוב"י). ובקובץ הערות (בהשמטות (ט"ו) לסי' מ"ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ"ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול. ובלב אברהם (עג) ביאר דהוי לאו שבכללות כיון שכולל משיא עצה רעה ומכשיל בעבירה וי"א גם נותן מכשול ממש. אמנם לשון הריטב"א שם הוא "אינו מיוחד לאיסור זה (אלא) ולאו כולל הוא בכל מצות התורה", ומשמע לכאורה שאף באיסור של מכשיל בעבירה בלבד מקרי לאו שבכללות.
- ^ ובתורה תמימה (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.
- ^ ודלא כמגיד משנה (שכירות יג ב, וראו עוד תוס' ב"מ צ:, והג' מהר"ב רנשבורג בנזיר יז. אות ט). ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מהשער המלך (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת בשדי חמד (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השעה"מ יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.
- ^ יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי הריטב"א (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם בכסף משנה (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת במנח"ח מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך בשו"ת שאגת אריה (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה.
(עוד בענין זה ראו שו"ת תרומת הדשן (רפה) ורמ"א (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, ובפתחי תשובה (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם במשנה למלך (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם משנת חכמים (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה בירושלמי (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וברמב"ן מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך במאירי שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). ובתוס' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, ובפני יהושע שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. ובגינת ורדים לבעל הפמ"ג (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם בשו"ת הר צבי (או"ח א יא)).
עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת בשו"ת פרי יצחק (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה. - ^ וכדעת הרמב"ן כ"כ גם ריטב"א (ע"ז ו:), ור"ן בסנהדרין, וראו עוד בציץ אליעזר חי"ז סי' ה' מה שהקשה הגרצ"פ פראנק ע"ז, ומה שתי' לו הגראי"ו.
על פי הנ"ל מובן יותר מה שכתבו בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד רלה) שו"ת כתב סופר (יו"ד עז) חזון איש (יו"ד סב ז) ושו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג), שלפנ"ע הוי לאו דבין אדם למקום, משום שגורם לעשות עבירה, (ובמכשיל בגוף ובעצה זה בין אדם לחברו). ובאגרות משה כתב עוד דלפי"ז רק "בר חיובא" אסור להכשיל אחר בעבירה משום לפני עיוור (ראו להלן נידון זה), ואומר שלדעת תוס' (ב"מ י:) איסור לפני עיוור הוא זה גם "בין אדם לחברו", ולכן תוס' אומר שם שבישראל המקדש גרושה לכהן גם כן יש את איסור לפנ"ע. - ^ ראו גם בספר חסידים (אות ס"א) גבי הנותן צדקה לרשע, "ולא עוד אלא שנחשב לו עוון". (וכעי"ז גם בגמ' שבת (נד:) גבי חיוב מחאה, ש"פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים"). וראו עוד בשעה"צ (תר"ח סק"א) משבועות ל"ט וסנהדרין כ"ז.